על תמר גלבץ

לספרה השלישי, שראה אור לפני כעשור, העניקה תמר גלבץ את השם "המתים והחיים מאוד", והשם הזה לא פעם בלבל אותי. כשהייתי צריך לדבר עליו הייתי תמיד מסדר קודם את המילים בראשי: "החיים והמתים מאוד", או להפך? ברור שלהפך. כי אין מתים מאוד. המוות הוא חד ממדי כמו קו ישר בא.ק.ג., אבל אפשר לחיות בדרגות שונות של אינטנסיביות. וחייה של גלבץ, כמו כתיבתה, היו מסוג החיים-מאוד. זה גם מקור יופיו של שם הספר ההוא: העובדה שהמרחק בין מתים וחיים מאוד הוא מצד אחד ענקי, אינסופי בעצם, ומצד שני זעיר כל כך – חיים מאוד עד שמתים, וזהו. ובדיוק שם, במרחק האינסופי והזעיר הזה, התנהלה כל יצירתה הספרותית של גלבץ, ובמובן מסויים כל חייה בעשרים ושתיים האחרונות, מאז שחלתה בסרטן שגרם לה להתחיל לכתוב ספרות.
ולחיות מאוד זה לחיות מאוד – קודם כל להשתוקק ולאהוב ולהתענג ולבלות ולהסתמם ולהשתולל ולכתוב בכל הכוח, עד הסוף, אבל גם לחלות ולכאוב ולפחד ולכעוס, להתפוצץ מרוב כעס, ולהתחשבן ולהתקטנן ולהשתעמם, ולריב ולהתפיס ושוב לריב ובעיקר לצחוק ולהצחיק. גלבץ הכירה היטב את שני הצדדים של החיים-מאוד, וכתבה על שניהם בדייקנות מפעימה. דיוק היה שם המשחק. היה משהו היפר-ריאליסטי בכתיבתה, חד עד כאב, כמו צילום ברזולוציה הכי גבוהה – הן באופן שבו היטיבה לתאר את המוות, על כל ממשותו; הן באופן שבו היטיבה לתאר את החיים על כל צדדיהם; ובעיקר באופן שבו הבינה לעומק את הקשר ביניהם – את הזיקה שהופכת את החיים והמוות לשני צדדים של מטבע אחד.
והביטוי הזה, היפר-ריאליזם, בהקשר ליצירתה של גלבץ, הוא מובן מאליו אך בה בעת גם מפתיע, כמעט בלתי אפשרי. כי כל אוהבי יצירתה (בעיקר אוהבות, כמו אצל כל סופרת או משוררת פורצת דרך) אהבו אותה דווקא בזכות הטירוף הלשוני והרגשי והספרותי שאפיין את כתיבתה. נכון, כתיבתה היתה מפוכחת ומציאותית לחלוטין, חדה וחותכת, אבל כישרונה הלשוני ידע לערבל את פרטי המציאות בעוצמה כזאת, חוכמה כזאת, הומור כזה, ובעיקר בוירטואוזיות קליידוסקופית כזאת, שהקורא/ת לא יכול היה שלא להיסחף אך תוך עולמה במערבולת גדולה של תשוקה.
ומה שאיפשר לה לעשות את זה – לאזן בין דיוק מוקפד וכתיבה מלאת תשוקה – היה חוש המידה המושלם שלה, השליטה המושלמת שלה במדיום, האלגנטיות המופלאה שלה. ובקיצור: חוש היופי שלה. כל מי שהכיר את גלבץ, גם מי שלא קרא את ספריה, הכיר את היופי הזה היטב. לא יופי יהיר או פתייני, גם לא יופי שקשור למעמד או כסף. היה לגלבץ יופי שידע לרחף מעל לכל זה. יופי של מי שידעה את סוד היופי. והיופי הזה, שניכר בדמותה, היה פעיל מאוד גם בכתיבתה.
מקורו היה, בין השאר, בשילוב של הקפדה מקסימלית על כל פרט עם נונשלנטיות מוחלטת, נטולת מאמץ. כי גלבץ היתה מצד אחד סופרת עמוקה וחכמה לאין שיעור, שידעה לגעת באופן רענן ומסעיר בסוגיות העמוקות ביותר של הקיום האנושי – חיים ומוות, מין ותשוקה, אהבה וזעם – אבל בו בזמן היא גם ידעה לשים את הרצינות הזאת בסוגריים, וכמעט-להחביא אותה מעבר למשקפי שמש ומבט זוהר של נסיכה, של יפהפיה, של פאם פאטאל. גם בחייה היא ידעה לעשות את זה, אבל בעיקר בכתיבתה.
כל משפט שגלבץ כתבה היה בעת ובעונה אחת מודרניזם צרוף ורוקנרול הכי פרוע. עילאי ומתנשא ופופי באותה מידה. במילים אחרות: היה לגלבץ כישרון מיוחד להיות גם הכי חכמה וגם הכי מדליקה. והכי מצחיקה. להמון סופרים חשוב שידעו שהם חכמים, ולכן הם מוסיפים לכתיבה שלהם כובד ראש ועכרורית אופיינית של יומרה אינטלקטואלית. גם לגלבץ היה חשוב שידעו שהיא חכמה, אבל משהו גרם לה להסתיר את הרצון הזה ואת הזיעה הכרוכה בו. הצד הרוקנרולי, הנונשלנטי – צד היופי – היו חשובים לה יותר מכל מפגן או פוזה. וכמובן שהדבר גרם לכמה חכמים בעיני עצמם להיבהל ממנה: היא לא היתה רק יפה מדי בשבילם, אלא גם חכמה מדי. אם כי אני מאמין שעכשיו, באיחור מסויים, גם זה יתוקן, ואהבת הקוראות והקוראים תתורגם למחקר אקדמי אינטנסיבי של יצירתה.
מצד אחד היא היתה נסיכה והיתה לה גאווה גדולה של נסיכה, אבל בה בעת היתה לה נכונות אינסופית, שבאה לידי ביטוי מסחרר בחודשים האחרונים של חייה (כאשר היא סיימה את העבודה על ספרה הרביעי, שיראה אור באביב) לעבוד כמו פועלת פשוטה, צנועה וחרוצה כנמלה, ולשייף כל מילה, כל משפט, כל פסקה ביצירתה, עד שתזהר כיהלום. ובדיוק שם, בכפל הזה של נסיכה זוהרת ונמלה חרוצה, ניכרה גדולתה. אהבתי אותה מאוד, ואני עדיין אוהב. בשבילי היא תמיד תחיה מאוד.