לפעמים צריך לפתוח רשימה בסופרלטיבים: "הכפפה של יד שמאל" הוא אחד מספרי השירה הנדיבים ביותר שקראתי לאחרונה. יש בו גרסאות עבריות יפות ומשכנעות במיוחד למבחר משיריהן של שתיים מהמשוררות האהובות ביותר בכל השפות והזמנים – אנה אחמטובה ומרינה צווטאייבה. התרגומים הן של שתי משוררות ומתרגמות מצויינות: סיוון בסקין, שגם הקדימה מבוא יפה לספר, וריטה קוגן. המבוא מוקדש בעיקרו לניסיון להצדיק את ההכרעה לכרוך שתי משוררות בספר אחד ובעצם להפוך אותן לצמד. בסקין מסבירה שבתולדות השירה הרוסית אין צירוף מיידי יותר מ"אנה אחמטובה ומרינה צווטאייבה", שכן שתיהן לא רק התגלו יחד כמשוררות, אי אז סביב 1910, ולא רק סבלו יחד (אם כי לגמרי לחוד, למעט מפגש אחד) את האסונות הפוליטיים האיומים שפקדו בשנות חייהן את רוסיה בפרט ואת אירופה בכלל, אלא גם פרצו יחד את "השורות הצפופות של המשוררים הגברים" והוכיחו שנשים יכולות לכתוב שירה גדולה לא פחות מעמיתיהם, אולי יותר. אבל ברור שיש משהו מסתורי נוסף שאפשר להן להתגלות כצמד – מין סימטריה משונה, שמציגה אותן כשני קטבים מנוגדים אך משלימים של יופי משותף. בסקין מציעה כמה נוסחאות לפיענוח הסימטריה הזאת שניתן לסכם בערך כך – בעוד שירתה של אחמטובה מצטיינת בקווים ישרים, הרמוניה, שלווה והשלמה עם הגורל, שירתה של צווטאייבה מצטיינת בפריצת גבולות, כאוס, תשוקות סוערות והתרסה.
אלא שההבחנה הזאת חלקית ולא מדוייקת. הכפילות אחמטובה/צווטיאייבה מסתירה כפילויות הרבה יותר מרתקות – את אלה שסוערות בשירתה של כל משוררת לחוד. אחמטובה, למשל: נכון שמקובל לדבר על שירתה במונחים של הרמוניה, שלווה והשלמה, אבל השלווה הזאת היא במידה רבה מדומה, שכן כמעט תמיד היא משמשת כלי קיבול ליאוש בלתי נסבל ולאובדן שאין עליו נחמה. וכך – ממש כמו בשורת השיר המפורסמת שלה שפותחת את הספר: "הלל לסבל בל יתואר!" – שיריה, בעיקר המוקדמים, כרוכים תכופות בסתירה רגשית ואסתטית מטלטלת שאפשר לדמות לאוקיסמורון שקורס לתוך עצמו. אין ספק שלשירים יש מין חזות או מעטה של שלווה, אבל המעטה הזה לא מבטל את האימה אלא מחדד ומדגיש אותה. מה גם שמשלב מסויים בהתפתחות שירתה המעטה האירוני הזה מתחיל לגלות עצמאות, נוטה להתנתק ולרחף, ומאפשר לאימת האובדן להתגלות כשהיא חשופה לחלוטין, כמו בשיר המצורף.
כפילות דרמטית לא פחות אפשר למצוא בשירתה של צווטאייבה. נכון שפני השטח של שיריה סוערים ותזזיתיים להפליא, ממש משתנקים מרוב אנרגיה מתפרצת (וקוגן ובסקין מפליאות לתרגם את ההשתנקות התחבירית והמוזיקלית הזאת); ובעצם לא רק פני השטח שלהם כאלה: השירים עצמם מתפקעים מתשוקה גדולה, מזעם, מכמיהה לחיים, מתחושת חופש, עליונות, גאווה, ולא פעם מאהבה – הן לגברים (כמו למשורר אוסיפ מנדלשטאם) והן לנשים (כמו למשוררת סופיה פרנוק) – אבל מבט אל מעמקיהם מזהה בהם שוב ושוב מבנים רטוריים הדוקים וסדורים להפליא. מתחת לכאוס-לכאורה מסתתר סדר מופלא, ועקביות כמו-מתמטית בפיתוחו של רעיון פיוטי עד לקצהו. ההרגשה היא שהשיר כל הזמן על סף התפרקות, אבל המשוררת מקפידה לשמור על שליטה עצמית מוחלטת ולהוביל אותו עד לסופו.
אלא שהמחוות הרטוריות הוירטואוזיות של צווטאייבה היו כנראה הרבה יותר ממחוות. לפעמים הן היו רציניות עד מוות. כמו מחוות הסירוב שעומדת בבסיס אחד מקטעי-השיר היפים ביותר הכלולים במבחר, שיר מחאה פוליטי שנכתב בעקבות הפלישה הנאצית לצ'כוסלובקיה: "הן אסרב – להיות./ בבית משוגעים/ הן אסרב – לחיות./ בשוק הזאבים// הן אסרב – לפעות./ בעמק הכרישים/ הן אסרב – לשחות/ עם זרם הראשים.// איני צריכה גילוי/ של אוזן, עין, גוף./ לי לעולם הזוי/ תשובה אחת – סירוב." כשנתיים אחרי שהשיר נכתב, באוגוסט 1941, צווטיאייבה הגשימה את הכרזת הסירוב הזאת, והתאבדה.
אנה אחמטובה , מרינה צווטאייבה, הכפפה של יד שמאל, מרוסית: סיון בסקין וריטה קוגן, אפרסמון, הו!