"אשליה קדושה", ספר השירים השלישי של יודית שחר, הוא הטוב בספריה עד כה. משהו ביצירתה הצטלל, נפל למקום, נעשה קרוב לעצמו, ברור ומדוייק, עירום אפילו, נטול קישוטים מיותרים או הכחשות מסוגננות. נותר רק העיקר, והוא חזק יותר דווקא ככה, כמו שהוא, לעצמו. אפשר לקרוא לזה אולי: השלמה. שחר השלימה עם עצמה. אם כי השלמה היא לאו דווקא מעשה שכולו שלום ושלמות. להפך, לפעמים השלמה היא נכונות מרה ואכזרית להכיר בשכבות הבלתי נסבלות של המציאות, לראות אותן נכוחה, להגיד: זה מה שהיה, משם באתי, שם אני חיה, זה ככה, זה גם ככה, אי אפשר להכחיש את זה, ודווקא כאן – בעמק הבכא הזה – יש לי חיים, ויופי, ואמת. ממש בתוך הצער.
ומתוך ההצטללות הזאת נחשף בבהירות המבנה הבסיסי של שירת שחר: כפילות. כפילות החיים והמוות, האמת והשקר, היופי והכיעור. תמיד זה לצד זה, לפעמים במרחק מילימטר זה מזה, אבל בלי לבטל זה את זה. הזוועה אינה מבטלת את הטוב, והטוב מצידו אינו מכחיש את שתלטנותו הבלתי נדלית של הרע. ואפילו בשיריה העצובים ביותר של שחר, או הכועסים והנואשים ביותר, שבהם היא כותבת על מי שהחיים פגעו בהן פגיעה קשה, פגיעה שאין לה תקנה – כמו בשיר על הפקרת חייהם של פועלי הבניין הזרים ("באוגוסט צנחו אל מותן/ שמונה ציפורים,/ זן מנומר, חסר נוצות/ כנפיים בלתי מפותחות") – נשאר יסוד בלתי ניתן למחיקה של חסד, גרעין מתריס ובלתי מתפשר של הומניזם (כן, המילה העתיקה והמבוזה ההיא), נשאר הדבר החמקמק הזה שאפשר אולי לכנות: צלם. או כבוד. ואולי פשוט שירה.
בשירים אחרים, מרשימים לא פחות, דומה שהכיוון של הכפילות הפוך: שם היופי ששוטף את העולם כולו ולא מותיר כביכול זכר לכיעור (כמו בשיר "זהב" שבו העולם כולו מזדהב) לא מבטל את הידיעה שמקור כל היופי הזה הוא בהעדרו, וליתר דיוק: בצורך לברוא מציאות אלטרנטיבית, בדיונית למחצה, מתוך כאב ובדידות שאין מהם מוצא. רעיון דומה במקצת אפשר למצוא גם בשיר הנהדר "יש לה", שם מבהירה שחר שנחוצה רק תנועה זעירה, "טיפ טיפה מאמץ", כדי לנוע מהעולם הזה, על סתמיותו ואדישותו, לעולם אחר שבו כל כמיהותיה נענות. נרמז שם גם שהתנועה הזעירה הזאת, הדומה במידה מסויימת למוות, מתרחשת שוב ושוב, אולי במרחבי הדמיון, ואולי בכל פעם שנכתב שיר. כך או כך, בכל צורה שהכפילות של שירת שחר לובשת – כיעור שאינו מצליח להכחיש את היופי, או להפך, יופי שאינו מצליח להכחיש את הכיעור – העמדה הבסיסית נותרת זהה: הרע אינו ניתן להכחשה. וגם הטוב. הם שם יחד. בטוב וברע.
יש הרבה שירים חזקים ב"אשליה קדושה" (כמו השיר המצורף, שבו שחר מספרת לנו משהו רב משמעות על שמה הפרטי), אבל השירים המסעירים ביותר בעיני הם אלה שחותמים את הספר, שבהם שבה שחר לילדותה, אל הצריף שבו כולם חיו פעם יחד, "גבר אישה וארבע בנות חולמות" – המשוררת עם אחיותיה והוריה. ונדמה לי שמה שמסעיר בשירים האלה טמון בכך שלכאורה, על פני השטח, דווקא אין בהם כפילות, אין בהם אמביוולנטיות, שכן כאבי הילדות מוצגים בהם בלי שום קישוט או נחמה או אפולוגטיקה, בלי להוליך את החרפה לשום מקום. ורק אז אנחנו מבינים את כוחן של הצלילות וההשלמה: כי רק כשהאמת מוצגת בעירומה אפשר להרגיש שוב בבית בעולם הזה, ואולי אפילו לשקול לסלוח. רק לשקול. הסליחה עצמה יכולה לחכות לאחרית הימים, כמו הדין.
יודית שחר, אשליה קדושה, אפיק
- לרשימה על "זו אני המדברת"
- לרשימה על "לכל רחוב משוגעת משלו".