כשמשורר כותב שיר פוליטי הוא כמעט תמיד מעמיד פני חכם: אחד שיודע יותר טוב. כל משורר והפוזה שלו. ביאליק ביסס את סמכותו על כישרון יוצא דופן להוכיח, לשפוט, לנוע באלגנטיות בין זעם מדוד לזעם מתפרץ. אלתרמן וזך ביססו את סמכותם על וירטוואוזיות לשונית. אהרן שבתאי נוהג להעמיד פני מהפכן יווני עתיק מאתונה איחוד או ספרטה מאוחד. לפוזה יש יתרון: היא מייצרת מרחק בין המשורר לכאוס הפוליטי על שקריו ואלימותו. אלא שהמרחק הזה גם מסגיר את העובדה שהמניע העיקרי של המשורר הוא לגונן על עצמו: להבדיל את עצמו מהזוועה.
כאן בדיוק טמון היתרון הקטן של רביקוביץ כמשוררת פוליטית על רוב עמיתיה הגברים: במודעותה למגבלות הפוזה והמרחק. שירתה (לא רק הפוליטית) מבוססת על ההבנה שאף אחד אינו יכול להרחיק את עצמו משני הצדדים של המשוואה הפוליטית הבסיסית ביותר: תוקפן וקורבן, ובזכות המודעות הזאת היא הצליחה להתגבר על הצורך להעמיד פני חכמה. החוכמה שלה נעשתה עם השנים נטולת פוזה, כלומר חשופה – חוכמה הדומה למה שהיא עצמה כינתה באחד משיריה "רחיפה בגובה נמוך": לא מחוץ לזוועה וגם לא בתוכה, זה אי אפשר במילים, אבל הכי קרוב שאפשר, הכי קרוב לעפר.
והיתרון הזה נחשף במלוא עוצמתו בשירים הפוליטיים שפרצו ממנה בעקבות הזוועות שצה"ל חולל במהלך מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה הראשונה, ונכללו בספריה "אהבה אמיתית" (1987) ו"אמא עם ילד" (1992) – זוועות שכידוע ממשיכות להתרחש עד עצם הימים האלה. רביקוביץ לא העמידה פנים שהיא יודעת יותר טוב. להפך: היא הבהירה שוב ושוב שהצרות הפרטיות שלה גורמות לה לרצות להתנתק, לברוח, להיעלם לתוך עצמה, אבל היא לא מצליחה – הזוועה בולעת אותה: "זנב דק של ירח בן ראשית החודש היה תלוי/ מעל למחנות./ חיילינו שלנו האירו את המקום בנורים/ כאור יום./ 'לחזור למחנה, מארש!' ציווה החייל/ לנשים הצורחות מסברה ושתילה./ היו לו פקודות למלא./ והילדים היו כבר מונחים בשלוליות הסחי,/ פיהם פעור/ שלווים./ איש לא יגע בהם לרעה./ תינוק לא הורגים פעמיים."
