המשוררת היפנית שיבאטה טויו (1911-2013) התחילה לכתוב שירה בראשית שנות התשעים לחייה, פרסמה את ספר הביכורים שלה כשהיתה בת 98, והספר, שזכה להצלחה אדירה ביפן, הופיע כעת בתרגום עברי. שמענו כבר על אנשים שהתחילו מאוחר – רבי עקיבא היה על פי האגדה בן ארבעים כשהתחיל ללמוד תורה – אבל להתחיל כמנו שיבאטה, בעשור העשירי לחיים, זה מפליא ממש, כמעט כמו נס. והשירים, כצפוי, עוסקים בדיוק בזה: בחיי היום-יום של מי שזכתה בזיקנה מופלגת, ולכן היא חיה על פי התהום של הגוף הקורס והמוות האורב מעבר לפינה. אלא שאצל שיבאטה התהום הזאת נוטה להיות מובלעת, להפוך למין רקע, להידחק יחד עם הכאבים הכרוכים בה אל מתחת לפני השטח של השיר, ובמקומה צומחת ועולה התביעה המתמדת להפסיק לבכות, להפסיק להתלונן, להתעודד, להתגבר על הצער, להאחז בשמחות החיים שנותרו עדיין, לקבל בהשלמה את גזירות הזיקנה, ולרחף מעליהן בחיוך מלא אצילות וחן.
לפעמים מפנה שיבאטה את התביעה הזאת לעצמה, ואז יש בה אמת ויופי, כי ניכר הכאב שממנה היא צומחת, כמו בשיר "לעצמי": הדמעות הזולגות לאיטן מפתח הברז / אינן עוצרות // לא משנה כמה קשה לך / או כמה עצוב / אין טעם לשקוע בזה // פתחי את הברז עד הסוף / הניחי לדמעות לגאות // ואז בואי, נשתה יחד קפה טרי. אלא שבשירים אחרים התביעה להתעודד מופנית החוצה – לעבר בנה של המשוררת או לעבר זרים גמורים: ילדים שסובלים מהתעללות, למשל – ואז היא קצת פחות משכנעת. נכון ששיבאטה מנסחת את התביעה להתגבר על כל צער וכאב במילים רכות יחסית – כעצה, בקשה, תפילה – אבל העובדה שהיא מופיעה בספרה שוב ושוב, שיר אחר שיר, הופכת אותה לעיקרון כמו-אוניברסלי, למין תורת חיים, משהו בסגנון "מוכרחים להיות שמח" או "זן ואמנות ההזדקנות ללא תלונות". קל להבין שזה יתרונו העיקרי של הספר בעיני אוהביו: מבחינתם יש משהו מעורר השראה באופטימיות הבלתי נדלית שלו. אלא שזוהי גם חולשתו העיקרית. ההרגשה היא שהוא מעורר השראה קצת יותר מדי, אופטימי מדי, אפילו מתוק מדי. קשה שלא להיזכר במושג היפני "קאוואיי" – מילה שפירושה הוא בערך "חמוד" – ולהבין שזה מה שמתגלה בפרסונת המשוררת ששיבאטה מעצבת למעננו: דמות של זקנה חמודה, הכי חמודה, חמודה במיוחד: מתוקה כמעט כמו פיקאצ'ו.
וברגע שמבינים את זה הכל מסתדר, כי מבינים שזה בדיוק מה ששיבאטה ניסתה לעשות כאשר היא כתבה את שיריה – לגלם מופת של משוררת ישישה שיודעת למשוך את הלב, לשמח ולשמוח. והאמת היא ששיבאטה עצמה, בחוכמתה, לא ממש הסתירה את זה. להפך: היא שבה והבהירה שמטרתם העיקרית של שיריה היא לאו דווקא לתאר את מציאות חייה כהווויתה, אלא לעודד ולהתעודד, בין השאר באמצעות אהבת הקוראים: ליצור מין פינג פונג של מחשבות חיוביות שמכוונות להגשים את עצמן. מה גם שיש בספר כמה שירים יפים במיוחד, מפתיעים ממש, בעיקר כאלה שהתביעה לראות בכל דבר את הצד החיובי נמתחת בהם כל כך רחוק עד שהיא מכשילה את עצמה. כמו בשיר "שוכחת", שבו המשוררת מנסה לשכנע את עצמה שאפילו את סימני הדמנציה אפשר לקבל בזרועות פתוחות. "זוהי שמחת השכחה," היא כותבת, "קבלתה המלאה של השכחה." השיר מתעקש כל כך להיות אופטימי, עד שמתיקותו הופכת למקאברית, מרה ומבהילה.
שיבאטה טויו, הבוקר בא תמיד, מיפנית: איתן בולוקן, לוקוס
- הספר באתר ההוצאה.
- רשימה של יותם ראובני ב'הארץ'.
- על הספר באתר 'נוריתהה'.
- שירים נוספים ב'הארץ'.