ספר הביכורים של ערן צלגוב הזכיר לי נשכחות משנת 2005, שהייתה כזכור שנת ההתעוררות הגדולה של השירה הישראלית הצעירה, כאשר הופיעו בבת אחת כתבי העת "מטעם" "הו!" ו"מעין". למרות שההתעוררות התרחשה ברובה בתל אביב, שמעה נפוץ בחלקים רחבים של היקום הישראלי, והגיע גם למה שמקובל לכנות "הפריפריה". וכך הוקמה באותה שנה קבוצת המשוררים "ינשוף האבן", שכללה את צלגוב ובעז יניב, שהיו אז סטודנטים באוניברסיטת באר שבע. כעבור זמן-מה הם צירפו אליהם את רוני הירש התל-אביבית, והשלושה יסדו יחד את כתב העת "דקה", שהוקדש בדיוק לזה: ליחסים הכואבים בין מרכז ופריפריה בשירה הישראלית ובחברה הישראלית בכלל.
מעניין בהקשר זה הוא שמה של הקבוצה – "ינשוף האבן" – כשמה של פואמה מאת רועי צ'יקי ארד, עורך "מעיין", שהיה עסוק באותן שנים בעיצובה-מחדש של הזהות התל-אביבית הצעירה, אך לא שכח את שורשיו בבאר שבע, עיר נעוריו. הפואמה הוקדשה לקניון הנגב, וקוננה על השתלטותה העויינת והמכוערת של תרבות הצריכה הקפטיליסטית על העיר הדרומית. צלגוב ויניב הסבירו אז שבחירת השם קשורה לחשש הכבד שלהם שגם הם מין "ינשוף אבן" כזה, ולמרות ניסיונם לדבר בשם הפריפריה הם בעצם נציגי המרכז: שוכנים אמנם בקצה דרום, אבל ליבם ותודעתם שרויים בלב הארץ, בממסד האקדמי והספרותי.
ובינתים ראו אור בזה אחר זה ספרי הביכורים של משוררי "ינשוף האבן" – לפני כשנה ספרו של יניב וכעת ספרו של צלגוב. למרות ההבדלים בין הספרים קשה שלא לחוש בדמיון בסיסי ביניהם. שני המשוררים שקועים באותו מאמץ – בניסיון להתמודד עם זהותם החצויה בין שוליים ומרכז, ולפלס לעצמם דרך ספרותית שתיישב בין השקפותיהם הפוליטיות המתריסות, המזדהות עם הפריפריה, לבין מימד פנימי יותר של שירתם, שממקם אותם בלב מסורת השירה הגברית הישראלית, ועסוק בעיקר בחייהם האינטימיים: באהבה זוגית אצל יניב, ובמשפחה אצל צלגוב.
יניב מסדר לעצמו את העולם בנינוחות יחסית, וכמו רומנטיקנים רבים במאתיים השנים האחרונות – במאה ה-19 או בסיקסטיז – הוא רואה באהבה עצמה מין התרסה כנגד הסדר החברתי, ומציע בשירתו גרסה מעודכנת ומודעת לעצמה של הנוסחה "עשו אהבה ולא מלחמה". אצל צלגוב הכל הרבה יותר כואב ומסובך, אפילו הנוסחה הנ"ל – וליתר דיוק תרבות הסקס-סמים-ורוקנרול שקשורה אליה – נראית לו בעייתית, כי היא קשורה אצלו לזכרונות נעורים אהובים אך כוזבים שהוא נאלץ להתפכח מהם לטובת עמדה הרבה יותר ביקורתית ובודדה. היחד ההוא של הרוקנרול, הוא רומז בכמה משיריו, היה יחד של קבוצה חברתית מסויימת, הומוגנית מדי מבחינה אתנית ומרכזית מדי מבחינה חברתית, קצת כמו היחד של תנועות הנוער החלוציות – והוא לא יכול יותר להיות חלק ממנו.
אלא שבמקום היחד ההוא, האבוד, לא צמח שום יחד אחר שמפצה על העדרו. בדידות – אישית ופוליטית – עומדת במרכז שירתו של צלגוב ומעניקה לה את עיקר כוחה. הבדידות מקננת בכל מקום, קוטעת כל רצף, מטילה צל על כל תחושת יחד: בתוך האהבה הזוגית, בתוך המשפחה, ביחסים בין המינים, ובאופן בולט במיוחד ביחסים בין בן ואב. עקידת יצחק מוזכרת שוב ושוב, בהקשרים אישיים ופוליטיים, ובאחד השירים החזקים והמפתיעים ביותר בספר מתבונן נהג, אולי המשורר עצמו, בילדיו הישנים במושב האחורי של המכונית המשפחתית, ומדמה שהם מתים. הניכור בין אב ובן קשור כמובן לתחושת ניכור חריפה בין הדורות, והקריאה בספר מעוררת מייד רגשות סותרים, כי קשה שלא לחוש בגעגוע הצורב של צלגוב ליחד שאבד לו – או לכל יחד אחר שיאפשר לו להיות בן ואב וגבר בלב קצת יותר שלם – געגוע שהוא משכנע וכואב יותר מכל התרסה או ביקורת פוליטית.
ערן צלגוב, בחירות, פרדס
- שירים נוספים בבלוג של רן יגיל.
- צלגוב באתר של נילי דגן.
- הספר באתר 'טקסט'.
- שירים נוספים ב-ynet.
- דניאל באומגרטן מראיין את ערן צלגוב באתר 'דעה שניה'.