בשבוע שעבר התברר לי שגם השנה, בפעם המי-יודע-כמה, לא זכיתי בפרס ראש הממשלה. מדי שנה, כבר שנים רבות למדי, אני פותח עיתון, ומגלה ששוב נמצאו יותר מתריסר יוצרים אחרים שתרומתם לספרות הישראלית – לדעת מחלקי הפרס – גדולה משלי. מעולם לא זכיתי בשום פרס ספרותי, שזה משונה כשלעצמו, אבל התחמקותו של פרס ראש הממשלה כרוכה אצלי ברגישות מיוחדת, שכן כמעט כל מי שיש לו איזושהי נוכחות בספרות העברית זוכה בו, עם תוספת קבועה, נכבדה למדי, של יוצרים חסרי ערך שנהנים מקשרים מזדמנים בוועדות הפרס.
הגילוי ששוב לא זכיתי בפרס ראש הממשלה הפך לטקס קבוע בחיי, חלק מלוח השנה או גלגל העונות, לא משהו רציני ובכל זאת מטריד למדי, לפעמים קצת יותר כואב, לפעמים פחות. לפני כשנתיים, כאשר שוב התברר לי שלא זכיתי, הטקס לבש אופי מיוחד. יתכן שהייתי אז מוגן-יחסית מבחינה רגשית, או להפך: הרבה יותר חשוף, כי התוצאה היתה שיר (זה שמצורף לפוסט) שהטיוטה הראשונה שלו נכתבה בתוך חצי שעה מהרגע שהידיעה נחתה עלי. אחר כך, במשך כיממה, עיבדתי את הטיוטה, עד שהשיר לבש את צורתו הנוכחית. במהלך העיבוד הרחקתי את השיר מהנסיבות המידיות של כתיבתו, כלומר מעניין הפרס, והדגשתי את הגרעין הפנימי שלו: תפילה של משורר, כל משורר, להכרה, על המבוכה והקושי שכרוכים בתפילה כזאת. אלא שעכשיו, בעזרת הפוסט הזה, ואחרי שנתיים נוספות שבהן לא זכיתי בפרס, אני מחזיר לנסיבות ההן את כבודן, וליתר דיוק: תובע את עלבונן.
אולי נחוצות כמה מילות הסבר על ההקשר הרחב יותר שבו השיר נכתב. אני כותב שירים בהתקפים אינטנסיביים שפוקדים אותי אחת לכמה שנים ונמשכים בין חמישה לתשעה חודשים, ואז שוקע שוב בעבודה הספרותית היותר-שגרתית שלי, שמוקדשת רובה ככולה ליוצרים אחרים עריכה, ביקורת, הוראה. לפני כשנתיים הייתי נתון בהתקף כזה, שהוליד את ספר שירי הרביעי, "גני תל אביב התלויים", שיראה אור עוד כחודשיים בסדרת "ריתמוס" של הוצאת הקיבוץ המאוחד (כדאי לציין שזוהי סדרה המבוססת על מימון ציבורי, שהפרסום בה יכול להחשב כמין פרס שמחולק על ידי מערכת הסדרה, כך שצריך אולי לסייג במקצת את ההכללה שלי בפסקה הפותחת).
גיבור השירים שכתבתי אז היה דני – דן דאור – שמת כשנה קודם לכן, בדצמבר 2009. זה היה שלב לא-מוקדם-מאוד אבל עדיין-מוקדם-למדי בהתאבלות שלי על חבר קרוב שהיתה לו השפעה גדולה על חיי. ואז, בעקבות הידיעה על כך ששוב לא זכיתי בפרס, כתבתי שיר שהציר המרכזי שלו לא היה געגועים לדני אלא משהו אחר. דני כמובן היה שם, ונכנס לשיר במקום בולט – הוא היה המוזה שלי באותם ימים – אבל בשל אופיו המיוחד של השיר שיניתי את שמו מ"דן" או "דני" ל"דניאל", והפכתי אותו למלאך (מצד שני, יתכן שאני טועה לגמרי בהבנת השיר, וגם הוא, כשאר השירים ב"גני תל אביב התלויים", אינו אלא שיר געגועים לדני ולמה שאבד לי במותו).
ולא רק דני היה שם, אלא גם דן אחר שאני מתגעגע אליו – דן צלקה. הוא אחראי לחיוך המופיע בסוף הבית הראשון. צלקה נהג לפעמים לכנות פרסים ספרותיים (ומחוות ציבוריות אחרות שתפקידן לפצות אמנים על עלבונותיהם) "חיוכים". ומי יודע, אולי בזכות השיר הזה, או הפוסט הזה, אזכה סוף-סוף במה שאני מייחל לו: אם לא פרס – אז חיוך.
