אורית גידלי פורצת לשירה העברית רכובה לא רק על כשרונה, אלא גם על סיפור חיים דרמטי והרה משמעות – סיפור אהבתה ונישואיה לגבר שאשתו הראשונה, אם בתו הבכורה, התאבדה. גידלי אימצה את שלושתם לחיקה – את היתומה לבת, את האלמן לבעל, ואת האישה המתה, האקסית המיתולוגית של יקיריה, לצל, לרוח רפאים, למין מוזה דוממת ואפלה. שירתה של גידלי מדובבת את הדומיה הזאת, ומכאן חלק חשוב מכוחה.
אני יודע שלא מקובל היום לחשוב ככה על שירה – שלא רק מבקרי שירה אלא גם משוררים רבים נרתעים מפרשנות ביוגרפית מדי ליצירתם. אני מבין את הרתיעה אך לא לגמרי שותף לה. ברור שהיחס בין פקעת הסיפורים המתפתלת בחייו של היוצר לבין פקעת הסיפורים המתפתלת ביצירתו הוא סבוך, קרוע, מלא חורים ורב-משמעי. יצירה ספרותית (בדומה לכתיבה אוטוביוגרפית) היא ככלות הכל ענף מענפי הבדיון, השקר המועיל וההמצאה המענגת, ולכן מי שמבלבל בין שתי הפקעות לא מבין מה זאת שירה. אבל גם מי שמאמין שאפשר להבין אחת מהן בלי לקחת בחשבון את רעותה עלול במקרים מסויימים להחמיץ את העניין כולו.
כבר בספרה הראשון, "עשרים נערות לקנא", היו ביטויים רבים לכישרונה של גידלי להפוך סיפור לשיר. בספרה השני, "סמיכות", המתח בין סיפור לשיר עולה מדרגה, בין השאר בזכות המחזור שפותח את הספר, "שירים לאישה מתה", שבו פונה המשוררת לצרתה הנעלמת בגוף שני חד וחריף, כמעט אלים בישירותו: "לא כך. רק השיר אפשר שישְכח. / אל תיכנסי אל תבואי ואל תְנַגעי את נקיון הברזים בבית. / אל תתני געגוע באיש שעשית מחייו ארובה, / ואל תשלחי רפאים בבטני / ההרה כעת ללדת. // אל תזיקי, מה שבינך לביני / לא ייושב לעולם. // אני כותבת לך מעלבון לשונו של הגוף השני… קללת רחל ולאה בוערת על לשוני, / קללת זו שאינה יודעת מי מהן היא."
למחזור חמישה פרקים: "את", ""ילדתך", "בעלך", "ביתך", "נצחונך". מבעד לחמש הכותרות האלה אי אפשר שלא לשמוע חמש כותרות משלימות – כמו חַמשה במפתח פה מתחת לחַמשה במפתח סול – "אני", "ילדתי", "בעלי", "ביתי", "נצחוני". אי אפשר לכתוב שירה קשה כל כך – לא קשה להבנה אלא קשה לדיבוב – בלי אומץ וכישרון, נחישות גדולה לדייק וחוש הבחנה חד בין עיקר לטפל. נחוצה יד איתנה שאוחזת בעט ברזל כדי לתזמר את הסיפור בלי לטשטש או לשקר או לטבוע בקיטש, וכדי להפיק ממנו את משמעויותיו הרחבות, המוכללות.
הקרב הוא בין השאר בין מוות לחיים, בין אימת העבר והעתיד לגשר ההווה שנמתח ביניהם, והוא לא יכול להיות מוכרע. אבל היכולת למצוא שיווי משקל עדין בין שני הצדדים, בין "נצחונך" ל"נצחוני", הוא חיוני. זהו בעצם שיווי משקל בין המסורת המרכזית של שירת האהבה, המקדשת את האהבה הנכזבת ואת הזיקה בין אהבה למוות, לבין נקודת המבט ההפוכה, המקדשת את ברית הזוג ואת הזיקה בין אהבה לחיים. למרבה הפלא, מה שמאפשר לגידלי למצוא את שיווי המשקל הזה הוא משהו שדומה במקצת לאכזריות או לפיכחון – היכולת לשרות עם אימת הריק בלי לאבד את הצפון.
היכולת הזאת מאפשרת לה לכתוב שירים חשופים על צינת המוות הקרב, כמו "עוד מעט יחשיך" המצויין, ולצידם שירים שמצליחים לגעת בהבטחה הגדולה של האהבה בלי להתנכר לחילופיות המאיימת עליה, כמו "לא היינו כחולמים". התלבטתי איזה משני השירים לצרף לרשימה, והכרעתי לבסוף לטובת שיר אחר, שלישי, קטן ואירוני לכאורה, המצוי בשולי הספר, שהמבנה המיוחד שלו – אותו בית בן ארבע שורות החוזר שלוש פעמים בלי שום שינוי – מלמד משהו על ידה האיתנה של אורית גידלי ועל כשרונה המיוחד.
אורית גידלי, סמיכות, הקיבוץ המאוחד
- אלכס בן-ארי על הספר.
- כרמית ספיר-ויץ מראיינת את המשוררת ב-nrg.
- רשימה של יצחק לאור ב'הארץ'.
- רשימה של יקיר בן משה ב'הארץ'.
- מנחם בן על הספר ב-nrg.
- אבי גרפינקל על הספר.