הסרט "יללה" עוסק בשיר "יללה", וכדי לומר משהו על הסרט כדאי לדבר קודם על השיר. ב"יללה" נולד לא רק קולו של משורר אמריקאי גדול, אלן גינזברג, או קולה של חבורה ספרותית יוצאת דופן, "דור הביט" – נולד קול רחב הרבה יותר, המתבלט בפתיחותו, בקריאה הגלומה בו לקולות רבים אחרים להצטרף אליו, לינוק מהאנרגיות שלו ולחסות בצליליו. "יללה" הוא שיר עם עוצמה רליגיוזית מיוחדת במינה, מין המנון דתי-חילוני, וב"דתי" אני לא מתכוון ליהדותו של גינזברג או לבודהיזם שלו אלא לדת קצת יותר מעורפלת – לרוח הניו-אייג'ית שחוגגת שלום ואהבה, סקס וסמים, פלורליזם וכנות, בס ותופים, חרות מינית ואקספרימנטליות רוחנית לצד אנרכיזם ואקטיביזם פוליטי לא אלים, ובשיאה, כמו כל דת, את המפגש בין הצדדים הקשים והכואבים ביותר בחיי אדם – בעיקר בחייהם של אמנים צעירים שמחפשים משמעות ותהילה בעיר הגדולה – לבין הכמיהה ליופי, אחדות וגאולה.
זו הדת הפנימית, החבויה, של רבים מאיתנו – קשישים בני דורו של גינזברג, ילדונים שזוכים להכיר ממש בימים אלה את המורשת הרוקנרולית של שנות הששים וכל הקשת באמצע. ולגינזברג היה יתרון קטן על מנהיגים אחרים של התנועה הרוחנית העצומה הזאת – הוא לא היה מוזיקאי או גורו אלא משורר, כלומר אמן של מלים-ורק-מלים, ולכן הוא הצליח להעניק לה כבר ב-1955 צורה לשונית סוחפת, פראית בפשטותה ובישירותה ועם זאת יציבה להפליא, עתיקה ונבואית גם יחד, כלומר מעוגנת היטב בתולדות השירה.
הסרט "יללה" הוא בבסיסו ביצוע אוהב ומוצלח של השיר, והמבצע הוא ג'יימס פרנקו הנהדר ("ספיידרמן", "127 שעות"), שמגלם את גינזברג הצעיר. הביצוע ממוקם כביכול בשנת 1955 ומשחזר אירוע היסטורי שזכה למעמד מיתולוגי – מפגש צנוע של קריאת שירה בגלריה קטנה בסן פרנסיסקו, שגינזברג עמד במרכזו אך לקחו בו חלק דמויות מפתח נוספות מדורו ומחייו, הן כמשוררים עמיתים והן כקהל. מבחינה זו "יללה" הוא קליפ-שירה שנמתח לסרט באורך מלא, והשאלה היא אם הוא נמתח בהצלחה.
המתיחה היא משולשת. קריאת השיר מלווה בקטעי אנימציה לא מזיקים אך חסרי השראה, ושזורה בשני סיפורים עשויים היטב – ראיון בדיוני עם גינזברג הצעיר (המשובץ בתמונות מומחזות מחייו) שבו הוא פורש חלק מהחוויות הביוגרפיות והאסתטיות שהולידו את "יללה", ושחזור משפט התועבה מ-1957 שאחראי בין השאר לפרסומו המהיר של השיר. מכיוון שיש ב"יללה" תיאורים חשופים של סקס בין גברים – למשל (בעיבוד עברי חופשי): "ראיתי את הטובים והחכמים בבני דורי… נועצים שיניים בעורפי שוטרים צווחים בעונג בניידות משטרה חפים מכל פשע פרט לתאוות זכרים חמדת נערים שכרות עד אובדן הכרה / צורחים בחדווה כשאופנוענים אפופי קדושה מזיינים אותם בתחת / מוצצים ונמצצים בפיותיהם של מלאכי השרת מלאכי השלום בדמות מלחים…" – רשויות החוק מיהרו לאסור את הפצתו בדפוס, ונבלמו רק כאשר השופט קלייטון הורן קבע שהיצירה ראויה ופסק לטובת המו"ל הנתבע, המשורר לורנס פרלינגטי.
שני הסיפורים האלה, האישי והמשפטי, הם נותני הטון העיקריים בסרט, ויופים קשור למתיקות שבה הם מלטפים את השיר בלי לגנוב ממנו את ההצגה. הם מתחברים היטב ומעניקים לסרט כיוון ברור כי שניהם מרוכזים בהבט משמעותי אחד של הולדת השיר: בסיפורו של איש צעיר שמתמודד עם קשיי התבגרות קשים מנשוא – בצורך הבוער להגשים הן את ההומוסקסואליות שלו והן את כשרונו בחברה צדקנית הניצבת על סיפו של שינוי ערכים גדול – ומצליח, מצליח מאוד אפילו, מעל ומעבר למשוער, בעיקר בזכות האינטרגיטי שלו, אך גם בזכות אנשים טובים שהוא פוגש לאורך הדרך, ומשכנעים אותו בזה אחר זה להאמין בעצמו וללכת אחרי ליבו.
ברור שמדובר בסיפור שעושה טוב על הלב ומחליק בנעימים את השיר בגרון ובנפש, אבל ההרגשה היא שמשהו חשוב, אולי אפילו העיקר, נותר לגמרי בחוץ, שכן "יללה", כזכור, אינו רק סיפור על גבר צעיר שמגשים את עצמו – הוא גם קריאת תיגר שמחוברת לזרמי מעמקים של הרוח והתרבות. נכון שיש כאן עדות לחוכמתם של יוצרי הסרט, כלומר לזהירות שבה הם מתייחסים למפגש הלא-סימטרי בין קולנוע ושירה, ובכל זאת קשה להתעלם מהמבוכה הקלה שמלווה את סיום הצפייה. הרי השיר שם עם הסרט ובלעדיו, ונדמה שהרווח העיקרי מהסרט הוא החיבור בין רוחו הפרועה של אלן גינזברג ומתיקותו הכובשת של ג'יימס פרנקו – חיבור מפתה ומעורר אך גם מתעתע במקצת, שהקשר שלו ל"יללה" מוטל בספק.
יללה, תסריט ובימוי: רוב אפשטיין, ג'פרי פרידמן. צילום: אדוארד לכמן. 2010
- Howl .
- אלן גינזברג קורא את השיר.
- האו – נהמת שירה שיתופית.
- עמוד הבקורות על הסרט באתר IMDB.
- זהר וגנר על הסרט ב'עכבר העיר'.
- יאיר רוה על הסרט, פורסם ב'פנאי פלוס'.
- הרמיוני הובי מהגרדיאן על הסרט ב'הארץ'.
- דני סגל על הסרט ב'נענע 10'.