חיפוש

מאיה בז'רנו, גרגרים

השירים הזעירים של מאיה בז'רנו, "הגרגרים" שלה, ממש שימחו אותי. הם צנועים במתכוון, החן שלהם נונשלנטי, התחושה היא שהם נזרקים לחלל העולם כמעט כלאחר יד, כמו פירורי לחם ליונים, בלי לעשות מעצמם וממי שכתבה אותם עניין, אבל יש בהם חום יוצא דופן, שמחת חיים שמקורה בניסיון חיים, מסתורין, חוכמה פיוטית. הם באמת דומים קצת לשירי הייקו, לא רק בגלל שרובם בני שלוש שורות, אלא משום שכל אחד מהם מתאר רגע נפרד ומוחשי שהזמן מתנגן בו כמו בפעמון רוח. ועניין ההייקו חשוב, הוא פן נוסף של הזיקה של שירת בז'רנו למסורת המודרניסטית רבת הרבדים שצמחה סביב מה שכונה בראשית המאה העשרים "אימג'יזם", אבל נעזוב את ההייקו. מה שמפליא ב"גרגרים" היא העובדה שכל אחד מהם מצליח לספר סיפור שלם – יומיומי, אנושי, פשוט, נגיש מאוד, צלול מאוד, לעתים קרובות שולי אבל תמיד מלא חיים ותנועה – בעשר מלים בערך.

עניין הסיפור משמעותי מאוד, כי בז'רנו ברחה תמיד מהסיפור אל הריקוד. שיריה החל משנות השבעים ועד לאחרונה היו התרסה כנגד חוקי הכבידה של המשמעות, של הביוגרפיה וההיסטוריה, של אידיאת החיים-כסיפור, לטובת חירותן של המלים המרקדות באוויר כלהקת יונים נרגשות וחרדות ורושמות בו ציורי-מעוף נפלאים. והנה, פתאום – סיפורי חיים רבים כל כך, אם כי קטנים, גרגריים, יונתיים. אז אולי צריך לשאול: מה קרה לבז'רנו?

את התשובה אפשר לחפש בגרגרים עצמם. הם נכתבו במהלך עשר שנים בערך. כמאה גרגרים בעשר שנים – לא הרבה, לא מעט. יש רק שלושה-ארבעה שאפשר ללמוד משהו משמעותי, "סיפורי" באמת, על חייה. "בתי נישאת מחר / לבחיר ליבה ולי – / יעקרו שן." או "טוב כי / חתמנו בחתונת חברים / את תום אהבתנו." היא איבדה אהבה, חיתנה בת. מגרגרים אחרים אפשר ללמוד שהיא עצובה, משתנה, אולי אפילו מזדקנת, אבל כל זה רק ברקע, כמו נוף בחלון, כמו רחש בלתי פוסק של עיר. כל שאר הגרגרים מוקדשים כל אחד לסיפורו של רגע חולף, נעלם, משמעותי רק לרגע. מפגשים קטנים ברחוב – עם מכר, עם כריך שנזרק והתעפש, עם פסל, קיפוד. טיולים עם הכלבה, שמלה בשוק, ספר שירה בחנות ספרים. טרדות קלות – אסלה שהתקלקלה, זעזועי אינטרנט מצויים, בעיות בריאות זניחות. טאי צ'י בפארק, רגע של קורת רוח במקלחת, סחלב שהקפיץ לה לרגע את הדמיון.

הנה מה שקרה לבז'רנו: היא נותרה נאמנה לערך המרכזי של שירתה – ההתרסה כנגד האידיאה של החיים-כסיפור וכנגד כוח הכבידה של האני-הדובר ויומרותיו להאיר את העולם כולו מבעד לקולו הייחודי, המצטבר והגורלי, ומבעד לביוגרפיה שלו על ממדיה השונים, האישיים-ממשיים והתרבותיים-בדיוניים. אלא שבמקום לברוא כדרכה מחתרת מילולית אנרכיסטית של מעוף פלא שנוסק ומתערבל גבוה-גבוה (ודווקא בדרך זו חושף במין הרפתקנות שוברת לב את הכוחות שמועכים וחותכים את חיינו) היא מצאה בספרה החדש טקטיקה אחרת: לפורר את החיים לגרגרי חיים, קטנים אך שלמים, להניח להם להתחבר זה לזה רק מבעד לריק שעוטף אותם, ולאפשר להם לרשום יחד נתיב מנצנץ של נשימה מתמדת, התנסות מתמדת, התחבטות מתמדת בין מציאות ודמיון.

יש כאן ויתור, כמובן, והוא כפול, כי נוסף לוויתור המקורי, על אידיאת החיים-כסיפור, נוסף ויתור על המעוף. בז'רנו מעניקה לויתור הזה ביטוי חזק וישיר, כמעט מקאברי, בשני הגרגרים שפותחים את ספרה: "משנמחצה רגלו / של האוגר הקטן / שמעתי לראשונה את קולו." ומיד אחר כך: "הג'וק של אמש נמחץ / קם לתחייה, / הבוקר ברכתי אותו במטבח." במקום להקות מילים פורחות – חיים זעירים שנלכדו בסתר מדרגה. במקום מעוף גדול – גרגרי רימון שנמחץ. החיים נמשכים. השירה גם.

מאיה בז'רנו, גרגרים, קשב לשירה