השער האחרון בספר שיריה השני של סיון הר-שפי הוא מחזור שירים המקונן על חורבנו של גוש קטיף. זוהי קינה מיוחדת, חכמה ורגישה מאוד, בין השאר משום שהיא נכתבה זמן מה לפני הפינוי, כאשר הישובים עדיין עמדו על תילם. במלים אחרות: לא מדובר בקינה במובנה הרגיל אלא בשיר פרידה שמטרתו לאזור כוחות לקראת האובדן ולהעניק לו ממשות בטרם התרחש. יש לעובדה הזאת גם משמעות פוליטית, שהרי השיר נכתב מתוך הבנה שלא צפוי נס שיבטל את הפינוי, כלומר מתוך ויתור על המשך המאבק ומידה של השלמה עם המתרחש. יש לומר שההשלמה לא מפחיתה את הצער – להפך: היא מחדדת ומזקקת אותו.
השירים עסוקים בעיקר בגוויעתו של הבית, בתיעוד רגעיו האחרונים, בזרות שמשתלטת עליו ובולעת אותו. המשוררת אינה מתעלמת, כמובן, מהקשריו החברתיים של החורבן, מתחושת התבוסה הפוליטית והדתית שליוותה אותו – כמו למשל בפרק השלישי במחזור, שבו היא מדמיינת את ערביי עזה פושטים על ביתה, ושולחת יד מבוהלת אל המזוזה – אבל בולט מאוד רצונה להפוך את ההקשרים האלה מיסוד מכונן, קובע כל ובולע כל, לאספקט רב-משמעי של התרחשות שהיא בראש וראשונה אישית מאוד: התרחשות שליבה הוא כאב העקירה והצורך לחוות אותו בעיניים פקוחות, להבינו ולהסתגל אליו, ולכן חשוב לא לקדש את החידלון או הזעם הכרוכים בו.
בסופו של דבר המתח הבסיסי של שירת הר-שפי הוא המתח הסבוך והמתחדש בלי סוף בין קודש וחול, אמונה וספק, הנצח והחלוף. היא יודעת שעליה להחליט שוב ושוב מה ראוי לקידוש (הצער, הכמיהה, זכר האובדן) ומה לחילון (הבית הפיזי עצמו, הזעם הפוליטי, אימת החידלון). גם בשאר חלקי הספר, אלה שחורבן גוש קטיף ניכר רק בשוליהם, שירת הר-שפי עסוקה בניסיון אמיץ להתוות לקודש את גבולותיו הפנימיים והחיצוניים, ובניסיון אמיץ לא פחות להכיר בחיוניותו, ולעתים אף בקדושתו הנסתרת, של תחום החול – אותו חול שבשיר המצורף לרשימה מעלים את עקבותיה של המשוררת, ומסמל כמדומה את החורבן ומפח הנפש.
הדבר קשור, כמובן, לכך שהר-שפי היא משוררת דתיה הכותבת שירת חול – שירה שיש בה אמנם יסוד אמוני גלוי, ואף על פי כן היא אינה מסתגרת בתפקיד שמייעד לה הפולחן הדתי אלא מצטרפת למסורת הגדולה, הפתוחה לכל רוח, של שירת העולם. וכדאי לשים לב לשני חלקיו של המשפט הקודם – ראשית לכך שהר-שפי היא משוררת, כלומר מי שמתריסה בעצם קיומה כנגד הפטריארכליות של המסורת הרבנית המרכזית, זו שמקדשת את השתקת הנשים; ושנית לכך שהיא נאמנה בדרכה המיוחדת למסורת ההתחדשות של תנועת ההשכלה – האם הגדולה של הציונות ומתוך כך של הציונות הדתית והחברה הישראלית בכלל – המסורת שתבעה לא להסתגר בין חומות התרבות הרבנית אלא לפתוח שערים לתרבות מחוצה לה, גם אם מקורותיה לא תמיד יהודיים וחלק ממניעיה חילוניים.
סיון הר שפי היא משוררת מצויינת משום ששיריה מבוססים על מודעות רגשית ולשונית מתמדת, עדינה וחכמה מאוד, לקונפליקט הגדול של חייה, בעצם של חיינו: למתח בין נאמנות למסורת לבין הצורך להתחדש ולהתחיות. חשוב גם לומר שמטרתה העיקרית – ובעיני זו מעלה נוספת של שירתה – היא להשכין שלום: שלום בין קודש וחול, אישה וגבר, אלוהים פטריארכלי ומאמינה פמיניסטית. נכון שהשלום בין יהודים ופלסטינים חשוב לה לעת עתה פחות, אך העובדה הזאת אינה משנה את הכיוון העקרוני של שירתה: שירת חיים ושלום.
סיון הר-שפי, ,תהילים ליום רעש, הוצאת הקיבוץ המאוחד
- סיון הר-שפי בלקסיקון לספרות העברית החדשה.
- הספר באתר הוצאת הקיבוץ המאוחד.
- רשימה של חנה פנחסי על הספר ב-ynet.