שער האבן – בעקבות דן דאור

על דני, דן דאור, רעי האהוב שהלך לפני כמה שבועות לעולמו, אני עדיין לא מסוגל לכתוב. הכל עדיין כואב מדי, מסובך מדי. ובכל זאת, כדי לסמן את השבר, אני הולך בעקבות אחרים ורוצה לצטט לזכרו תרגום מעשה ידיו מסינית – שיר של שייה לינג-יו'ן, משורר מהמאה החמישית. השיר מצליח לשקף משהו מרגשותי כלפי דני אחרי מותו, ועימם משהו מדני עצמו – רק משהו, כמובן. את התרגום אני מכיר היטב ואוהב מאוד כבר לא מעט שנים, אבל מאז מותו של דני הוא נטען בשבילי במשמעויות חדשות.

השיר מתאר טיול בהרים, "לפסגה הכי גבוהה בשער האבן". הטייל יחיד, הטיול בודד. דני אהב מאוד לטייל, אך לא חיבב במיוחד מקומות גבוהים. היה לו שם קר מדי, ובעיקר דליל מדי, לאו דוקא בחמצן אלא בבני-אדם. הוא טייל אמנם לא מעט לבדו, אם כי אהב לא פחות ואולי יותר לטייל בשניים, אך גם כאשר טייל לבד הנוכחות האנושית סביבו היתה חשובה לו מאוד, והיתה לו דרך נפלאה להפוך זרים לקרובים, לפחות לשעה קלה. אפשר בהחלט לומר שטיול בודד מהסוג שמתואר בשיר, אל גבהיו של טבע פראי למדי, לא היה חביב עליו במיוחד. ואולי צריך לדייק: האידיאה של טיול כזה היתה דווקא כן חביבה עליו, אבל הגשמתה נראתה לו בדרך-כלל לא נחוצה ולא ממש רצויה.

אלא שביום רביעי לפני שלושה שבועות דני יצא לטיול למקום גבוה ורחוק מאוד – אבל גם קרוב מאוד – והשיר, שבמהלכו הופך הטיול למסע רוחני (מילה שדני השתמש בה בעיקר כדי ללגלג) או מטאפיזי, רומז בין השאר למקום המסתורי הזה, או לפחות לדרך אליו ולהשתקפויות שלו בחיינו:

לטפס לפסגה הכי גבוהה ב'שער האבן' / שייה לינג יו'ן

תרגם: דן דאור

עִם שַׁחַר אֲנִי מְחַטֵּט בְּנִקְרוֹת סֶלַע

בָּעֶרֶב מוֹצֵא לִי מְקוֹם מְנוּחָה בֶּהָרִים

פְּסָגוֹת רְחוֹקוֹת נִשְׁקָפוֹת אֶל הַבַּיִת הָרָם

פָּנָיו לַצּוּקִים, גּוֹהֵר עַל נַחַל פְּתַלְתּל

יַעַר אָרךְ מִתְפָּרֵשׂ עַד שַׁעַר הַבַּיִת

צִבְרֵי סְלָעִים חוֹבְקִים מַדְרֵגוֹת וּמַסָּד

רְכָסִים נִקְשָׁרִים מְאַיְּמִים לַחְסם אֶת דַּרְכִּי

בַּחִזְרָן הַצָּפוּף הַשְּׁבִיל הוֹלֵךְ לְאִבּוּד

כָּל מִי שֶׁבָּא שׁוֹכֵחַ מִיָּד אֵיךְ הִגִּיעַ

הַהוֹלֵךְ לְדַרְכּוֹ תּוֹעֶה בַּמִּשְׁעוֹל הַמֻּכָּר

בְּשֶׁצֶף וְקֶצֶף הַמַּיִם זוֹרְמִים לְעֵת עֶרֶב

קוֹל בֶּכִי וָנֶהִי, יִבְבַת הַקּוֹפִים בַּלֵּילוֹת

שׁוֹקֵעַ בְּאפֶל, דָּבֵק בְּמִרְקַם-הַדְּבָרִים

נוֹצֵר אֶת הַדֶּרֶךְ, מִזֶּה לא אַרְפֶּה לְעוֹלָם

לִבִּי אֶחָד עִם עֲצֵי הַסְּתָו שֶׁל תִּשְׁרֵי

אֶת עֵינַי שׁוֹבְבוּ נִצָּנֵי הָאָבִיב בְּנִיסָן

אֲנִי דָּר בַּקָּבוּעַ עַל מְנָת לְחַכּוֹת לְקִצִּי

בִּזְרִימַת הַדְּבָרִים אֶמְצָא שַׁלְוָה לְנַפְשִׁי

אַךְ מִנַּיִן יָבוֹא לִי יָדִיד שֶׁיָּבִין לְרֵעִי

יַחְדָּו נְטַפֵּס בְּסֻלַּם עֲנָנִים כְּחֻלִּים

שימו לב למשהו מעניין בחלוקת השיר לשורות, המייצג נטייה בסיסית בשירה הסינית הקלאסית בכלל. השיר לא בנוי משורות יחידות, בודדות, אלא מצמדי-שורות. השורה הראשונה מקבילה לשנייה, השלישית לרביעית, החמישית לשישית וכו'. כך יש לקרוא את השיר – לא סתם שורה בעקבות שורה, אלא צמד בעקבות צמד או תקבולת בעקבות תקבולת. התקבולת הסינית שונה מאוד בכלליה ובמשמעויותיה מהתקבולת המקראית, אבל יש גם דמיון דק, שקורא עברית יכול להיעזר בו כדי לתפוס את הקצב והשיטה. אפשר לחשוב על השיר כסולם – סולם עננים כחולים, אולי – שכל שלב שלו הוא צמד של שורות.

המילה "סולם" מופיעה בשיר שכתבתי לדני לפני כמה שנים, ונכלל בספרי "מוזיקה חדשה":

מזמור השִיבהתתתתתתתתתת

וּבְשׁוּבְכֶם אֶל כּוֹכַב הַשַּׁחַר

וְלִבְּכֶם הַשָּׂבֵעַ כָּמֵהַּ

לִצְלִילִים חֲדָשִׁים-עַתִּיקִים

תתתתתתתת

סוּרוּ לִרְווֹת חֵן וָחֶסֶד

וְטִבְלוּ בִּבְרֵכַת הָאִיחָד

שֶׁחָצַב נְסִיכֵנוּ דָּן

תתתתתתתתתתתתתתת

קִרְאוּ בַּשִּׁירִים הַיָּפִים

שֶׁל רְחוֹקֵינוּ בְּנֵי אֶרֶץ

קַדְמוֹנֵינוּ מֵאֶרֶץ סִין

תתתתתתתתתת

וְטַפְּסוּ בְּסֻלַּם יַעֲקב

שֶׁגֻּלַּף בְּעִבְרִית מַנְדָרִינִית

אֶל גַּנֵּי תֵּל-אָבִיב הַתְּלוּיִים

דני תמיד לגלג קצת על מה שהוא כינה "אהבת האדם" שלי. היתה אפילו מקובלת מין בדיחה כזאת בהוצאת חרגול, שדני, המתרגם ועורך התרגום, אחראי על הסופרים המתים, או לפחות על סופרים שגרים בארץ אחרת וכותבים בשפה זרה ואין צורך מיוחד להיפגש או להידבר עימם, ואילו אני, עורך המקור, אחראי על הסופרים החיים בקרבנו, וזאת מחמת איזו אהבת אדם מופרזת ומגונה שיש בי. חיבבתי את הבדיחה, אבל האמת היא שדני היה אוהב אדם הרבה יותר גדול ממני. בלוויה שלו נשא דני מוג'ה, חברו הטוב, הספד קצרצר ומרגש, שנפתח במשפט שמנסח בדייקנות מופלאה משהו מגדולתו של האיש: "יש כאן הרבה אנשים שדני היה החבר הכי טוב שלהם, ואני אחד מהם." וגם אם נתעלם מהמילה הבעייתית "הכי", ברור שהרבה מאד אנשים אהבו אותו מאד והכירו לו טובה אישית גדולה, כל אחד בדרכו, ושדני היה בראש וראשונה איש יקר ואהוב.

והנה עוד שיר של שיה לינג-יו'ן בתרגומו של דני, מין אח של השיר שפתחתי בו את הפוסט, העוסק באותה פסגה ב"שער האבן" ומסתיים בנימה דומה:

לילה בפסגת 'שער האבן' / שייה לינג יו'ן

תרגם: דן דאור

בַּבּקֶר בַּגָּן קוֹטֵף פִּרְחֵי מַגְנוֹלְיָה

פּוֹחֵד מִכְּפוֹר שֶׁיָּבוֹא וְיַפִּיל אֶת כֻּלָּם

בַּחשֶךְ מַרְחִיק לַחֲנוֹת בֵּין עֲנָנִים

לִשְׂמחַ בַּיָּרֵחַ שֶׁעָלָה מֵאֲחוֹרֵי הַצּוּק

צִפּוֹר קוֹרֵאת מַכִּירָה אֶת קַן הַלַּיְלָה

עֵץ נוֹפֵל יוֹדֵעַ אֶת הָרוּחַ הַמִּתְגַּבֵּר

צְלִילִים נִפְרָדִים מַגִּיעִים יַחְדָּו לְאָזְנַי

בְּנוֹת-קוֹל נִבְדָּלוֹת בְּתאַם עוֹלֶה וְיוֹרֵד

מַרְאוֹת קְסוּמִים וְאֵין אִישׁ לְהַלְּלָם

יֵין עֲדָנִים, וּמִי יָשִׁיר אֶת שְׁבָחָיו

יְפֵה הַתּאַר כְּבָר לְעוֹלָם לא יָבוֹא

בְּתֵל חַמָּה לַשָּׁוְא אֲיַבֵּשׁ שְׂעָרִי

שני שירי "שער האבן" של שייה לינג  יו'ן לקוחים מתוך "108 שירים סינים מן הקלאסיקה הסינית" שדני בחר ותירגם, הוצאת חרגול 2001.

• צור שיזף נפרד ב'ידיעות אחרונות'.
• עמוס נוי על ההרצאה האחרונה של דן דאור.
• דרור בורשטיין נפרד ב'רשימות'.
• יעל ישראל על דן דאור.
• אריאנה מלמד נפרדת ב-ynet.
• שיר של יצחק לאור ב'הארץ'.
• דברים לזכרו מאת אמיר אור ב'הארץ'.
• כתבה של מיה סלע ב'הארץ'.
• כתבה של שירי לב-ארי ב'גלובס'.
• כתבה של עינב שיף ב'וואלה'.