סמי שלום שטרית, יהודים

פורסם בתאריך 11 באפריל 2008 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

המפתח להבנת ספר שיריו החדש של סמי שלום שטרית הוא שמו, "יהודים". אצל שטרית המילה הזאת מסובכת במיוחד, כי היא מתפרקת לשתי משמעויות מתנגשות, כמעט סותרות. ב"יהודים" הוא מתכוון הן ליהודים של היום, החיים בצילן של הלאומיות היהודית המודרנית ומדינת ישראל, והן ליהודים של פעם, אלה שקדמו לציונות, ושיחסם למושגי המולדת והגולה היה נזיל ורב משמעי. חשוב להוסיף שליבו של שטרית נוהה אל היהודים של פעם, ואילו עם היהודים של היום יש לו סכסוך חריף ועקרוני.

יש בספר שירים שהמילה "יהודים" המופיעה בהם נוטה להתפרק בצורה קצת נוחה וחלקה מדי אל שתי משמעויותיה. כאלה הם למשל השירים "יהודי ספידי" ו"יהודי ציונומטי", התוקפים שני נציגים בולטים של היהודים "החדשים": טייס קרב בחיל האוויר (ה"ספידי"), ויהודי שמרן מקליפורניה שמצביע לבוש ולשוורצנגר (ה"ציונומטי"). אמנם גם בשירים האלה ניכרות מעלותיו של שטרית כמשורר – בעיקר העברית הישראלית האנרגטית שלו, שמצליחה להיות ישירה ותקיפה, לפעמים אפילו חדה כתער, ובה בעת חושנית ומלאת רגש – ובכל זאת יש משהו צפוי מדי באופן שבו מעובד בהם הקונפליקט שעומד ביסוד הספר.

אבל יש בספר גם שירים אחרים, שבהם הקונפליקט בין שני המובנים של המילה "יהודים" מעובד באופן הרבה יותר מעמיק, בעיקר משום ששטרית מגלה אותו בתוכו, בנפשו, ולא רק מחוצה לו. הדוגמה הבולטת ביותר לשירים מהסוג הזה הוא הפואמה הארוכה "ציור ביהדות", אחד השירים החזקים והסוחפים ביותר שנכתבו לאחרונה בעברית, שקטע ממנו מצורף לרשימה.

השיר מופנה למשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש, ויש קשר הדוק בין הפנייה הדרמטית לדרוויש לבין יכולתו של שטרית להפנים את הקונפליקט היהודי החריף שמעסיק אותו. הקרע בין היהדות הישנה והיהדות החדשה מעובד בשיר הזה אל תוך משולש סבוך (בעל אופי אדיפלי במקצת, כמרבית המשולשים), שהקודקוד הנוסף שלו הוא ערבי-פלסטיני. ברור שיש קשר הדוק בין המשולש הזה למגמות מרכזיות במחשבה המזרחית הרדיקלית של השנים האחרונות, ובעיקר לנטייתה להתיך לאחדות אינטלקטואלית אחת את שני הזינוקים הגדולים של הציונות – הזינוק אל "קיבוץ הגלויות", שריכז בחברה לאומית אחת אנשים משתי תרבויות-עבר גדולות, תרבות יהודי אירופה ותרבות יהודי ערב, והזינוק אל ארץ ישראל, שסכסך בין יהודים וערבים או בין ישראלים ופלסטינים.

אני מניח שרבים מקוראיו של "ציור ביהדות" יירתעו ממנו מסיבות פוליטיות – משום שהוא אנטי-ציוני. רתיעה כזאת היא לעתים קרובות שגויה. הדרך הנכונה לקרוא שירה פוליטית היא הדרך הלא-פוליטית. שיר פוליטי הוא לא נאום בכנסת, שהקורא אמור להסכים לו או להתנגד אליו, אלא הזדמנות להכיר את העולם מנקודת מבט תודעתית והיסטורית אחרת, מפתיעה, מתנגשת, לא תמיד נוחה לעיכול. זה אחד מתפקידיה המשמעותיים ביותר של השירה והספרות בכלל: לחלץ את הסכסוכים שהאנושות מייצרת ללא הרף מהקשריהם החברתיים המיידיים, האלימים בדרך כלל, ולהעניק להם מימד נוסף, רחב יריעה, פתוח לעבר ולעתיד – וכל זאת בלי להתעלם מאלימותם המתמשכת, ומהצורך המתמיד להאבק באלימות הזאת ולצמצם אותה.

הדבר נכון במיוחד על שיר כ"ציור ביהדות" של שטרית. היחס שלי לציונות המסורתית הרבה פחות עוין משלו, מסיבות מגוונות, ביוגרפיות-משפחתיות בין השאר, ואף על פי כן אני זקוק לנקודת מבטו המיוסרת והזועמת כדי להבין ולחוש לעומק את התמורות הבלתי-נתפסות שהתרחשו בחיי היהודים ובתודעתם במאה השנים האחרונות. דווקא לציונות המסורתית, עם האלפיים-שנות והשיבת-ציון שלה, יש נטייה מסויימת לטשטש את עוצמת החורבן וההרס שליוו את התמורות הללו. בשירי הקינה קרועי הלב של שטרית, לעומת זאת, אי אפשר לפספס את הפרדוקסים האכזריים שלהן.

shitrit

סמי שלום שטרית, יהודים, נהר

תגיות: , , , , , ,

יום שישי, 11 באפריל, 2008 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון