נוית בראל, מחדש

פורסם בתאריך 25 במרץ 2016 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

קראתי איפשהו ברשת שאת אירוע ההשקה של ספר שיריה השלישי, "מחדש", חתמה נוית בראל בדברי תודה לבן זוגה שנוסחו באמצעות שיר של רחל: "בוקר וערב לך ועליך, לך ועליך שרו שירי: סער ודומי, צהל ובכה, פצע וצורי, נחת ודווי". זוהי בעצם מחווה של פרשנות עצמית: בראל מציעה לנו לראות בכל שירי ספרה, גם בשירים שבהם היא מקוננת על מותם של אמה ואביה, ואפילו בשירי הצער וההתרסה על בנה או בתה שלא נולדו – "אין ילד. טריקת דלת. אין ילד" – שירי אהבה המופנים לדמות אחת, וליתר דיוק: לגבר אחד. חשוב להבהיר שהזיהוי הביוגרפי של הגבר הזה – עם בן-זוגה של בראל, למשל – פחות חשוב מעצם קיומו: שירה לירית נוטה אמנם להתנסח בשפה אוטוביוגרפית, אבל מטרתה היא לחרוג מתחומו של הביוגרפי, ולהפוך ממילותיה של אישה אחת למילותיו של כל אדם.

אפשר להיזכר במילות ההמשך של השיר של רחל, "יש לא הבחנתי בקול מענך, יש וניתקה השרשרת כמעט, רגע – ושבו ושרו עליך, שרו עליך, אהב ושאט." זוהי שבועת אמונים, שבועת אהבה, שכמו כל שבועה ניכרת בנכונותה להתפרק לסתירות וניגודים בלי לפקוע: האהבה תובעת גם פצע ובכי ושתיקה, ואפילו שאט נפש ואיבה. אפשר גם להיזכר במילים החזקות והמהדהדות של בראל עצמה מתוך השיר "סעודה אחרונה": "האמת היא פשוטה ואחת: שאין זה משנה אם חי או דומם, רחוק או קרוב, לטובתי או שלא בטובתי – רק א ל י ך נשאתי כל העת את עיני". (ההדגשה במקור). חי או מת, זר או אח, בן או אב, אוהב או אויב – העינים נשואות תמיד אל אותה נקודה.

האמת, על פי בראל, היא "פשוטה ואחת": יש דמות שכל שאר הדמויות משתקפות ונפתרות בה, ואולי לכן נקרא השיר "סעודה אחרונה": רמז לסעודה שבה ישו זיהה את בשרו ודמו עם התגשמותן המשותפת, האחת והיחידה, של כל ההבטחות והבשורות. ואכן, קשה שלא להבחין באופיה המשיחי של הדמות שבראל מתווה, אם כי אין שום סיבה לזהות אותה דווקא עם ישו. שמו של המשיח אמנם נברא על פי המדרש לפני בריאת העולם, ובכל זאת הוא עדיין חבוי ומכוסה.

רחל, ובעקבותיה יונה וולך, לא נשמעו לצו שתובע את כיסוי השם. הם נקבו בשמותיו – "אורי", "יונתן", "אבשלום" – ובדרך זו שבו והפכו את בשורת המשיח מרוח רפאים תובענית, כזאת שמתיימרת להגשים את כל התקוות, לבשורה פואטית חיה ונושמת של יצירה, חוכמה ואהבה. לא השם הוא העיקר, אלא זו שנוקבת בשם. לא אורי ואבשלום הם הבשורה, לא הבן, האהוב או האב, המלך או העם, אלא המשוררת עצמה.

וזאת פרשת הדרכים שבאמצעותה אפשר לנסח את יופיה המיוחד של שירת בראל. היא ממקמת את עצמה בדייקנות מופתית, זהירה ומודעת לעצמה עד כאב, על קו השבר שבין שתי השושלות הגדולות של השירה העברית, הגברית והנשית: זו שמכסה את שמו של המשיח כדי להגן על גבולותיו ואחדותו, וזו שחותרת לנקוב בשמו ומתוך כך לחשוף את התפרקותו לסתירות וניגודים. "אהיה מצורפת בשתי מִקשׁוֹת", כותבת בראל בשיר "מיכל", שאינו אלא מחווה לשיר של רחל ששמו זהה, ובעצם לשירת רחל בכלל:  "האחת שהפכה בנמר העייף שבה חברבורות זהירות, / והשניה ששילחה את עצמה לבקוע דרך כל הקירות". העיקר הוא עצם ההעזה לנקוב או להיקרא בשם: מיכל. רחל. נוית בראל.

נויתבראל

נוית בראל, מחדש, עם עובד

  • שיר נוסף באתר ההוצאה.
  • לי ממן על הספר ב'הארץ'.
  • שיחה של ערן סבאג עם המשוררת, בגלי צהל.
  • רשימה של בכל סרלואי ב'מקור ראשון'.

תגיות: , , ,

יום שישי, 25 במרץ, 2016 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון