שמעון בוזגלו, מדשאות הוליווד

פורסם בתאריך 20 בפברואר 2015 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

שמעון בוזגלו, שספר שיריו החמישי ראה כעת אור, ידוע לא רק כמשורר אלא גם כמתרגם מוצלח של שירה ופילוסופיה יוונית עתיקה. לקלסיקה היוונית השפעה ניכרת על שירתו, ולא רק לה אלא גם לנקודת המבט המיוחדת של המומחה ללשונות עתיקות. מבחינה זו יש דמיון מסויים בינו לבין שני משוררים ישראלים אחרים שאפשר לאפיין כחובבי עתיקות: לאהרן שבתאי, המתרגם כמוהו מיוונית, ולנתן וסרמן, המומחה לאכדית.

בדמיון בין בוזגלו לשבתאי יש משהו מפתיע בעקביותו, שבולט דווקא בגלל ההבדלים הרבים ביניהם, הן כמשוררים והן כמתרגמים. כמו שבתאי למד בוזגלו מהיוונים לכתוב שירה כנה וישירה, רוויה בהומור וגילוי לב מיני, שעלולה להיתפס על ידי חלק מהקוראים כבוטה או קלת-דעת, לא מספיק פיוטית ומכובדת, כזאת שנכתבת על ידי מין משורר-סאטיר (לסאטיר, יצור ששגשג ביוון המיתולוגית, היו רגלי עֵז וחשק מיני גדול). כמו אצל שבתאי יש לשיריו חן לשוני ומוזיקלי מיוחד שנובע משיווי משקל בין הצד המשוחרר בכתיבתו לבין מודעות רטורית ואסתטית מוקפדת: גם כשתשוקותיו נחשפות אפשר לזהות את מסכת התיאטרון היווני ניבטת מפניו. וכמו שבתאי נעזר בוזגלו בהכרות האינטימיות שלו עם הקלסיקה היוונית וההרמוניות המיוחדות שלה כדי לשמור מרחק מהבון-טון הפוסט-רומנטי של השירה העברית החדשה, שמדלגת בין להט רגשי עודף למשחקי ניכור כוחניים, ומתקשה מאוד לאזן ביניהם.

הדמיון לוסרמן שונה, ומבוסס על נטייתם המשותפת להתבונן בהווה הישראלי מבעד למין טלסקופ היסטורי הממוקם הרחק בעבר או בעתיד. אצל וסרמן התוצאה לעיתים מרה מאוד: הזמן הארוך לוכד את ההווה במבוך מיתולוגי שמרוקן אותו מתקווה להתחדשות. אצל בוזגלו – וזה מה שכל כך מושך אצלו – התוצאה הפוכה: ההווה המורחק הופך למסתורין פרטי, אפילו קצת קפריזי, שיש בו משהו תזזיתי וחגיגי, מלא חיים.

הפואטיקה של בוזגלו נעשית מדויקת וגמישה יותר מספר לספר, ונדמה שהגמישות הזאת מאפשרת לזמן החולף – לא רק הארוך, ההיסטורי, אלא גם הקצר, הביוגרפי – לחדור למקומות עמוקים יותר בשיריו. השינוי ניכר, למשל, ביחסו לזכרונות ילדותו ונעוריו, שנעשה אפל וסבוך יותר. בספרו הקודם בלטו שני שירי ילדות נפלאים שאולי בישרו על המגמה החדשה. באחד מהם, כמו בשיר המצורף לרשימה, כיכבה זקפה מפתיעה שהיה בה משהו מאיים ופגיע גם יחד, ובשני שקע בוזגלו בגעגועים להוריו שהיגרו לארץ כשנה לפני הולדתו. את ההגירה ההיא תאר שם בוזגלו כגורל מקרי ותמוה: הרי הם יכלו להישאר במרוקו או להגר לצרפת, ואז שפתו היתה ערבית או צרפתית, ואפילו מילים כ"בראשית ברא אלוהים" היו מוכרות לו רק בתרגום. בוזגלו סיים את השיר בהבהרה שגעגועיו להוריו אינם מנוסחים באחת השפות שחייו הוכרעו ביניהן –  צרפתית, ערבית מרוקאית או עברית ישראלית – אלא ב"שפת הראשית" האבודה: אולי רמז לשפה שדוברה בגן העדן, בטרם כל הזכרונות.

ברור שבוזגלו השתעשע בשיר ההוא באפשרות שבזכרונות ילדותו מסתתר תוכן טראומטי מוכחש, שמסביר למה יש לו צורך לנדוד רחוק כל כך בשירתו, עד לגן העדן האבוד או יוון העתיקה. ברור גם שבספר החדש התוכן הזה קצת פחות מוכחש, ונופי זכרונותיו של בוזגלו הולכים ומתמלאים בצללים חידתיים של אלימות, פחד ואשמה. באחד השירים הוא אפילו מציג את עצמו ב"פוסט-טראומטי כרוני", וידוי שלא מבטל את את הצורך העמוק שלו בהומור, בפרטיות, ובתחושת החופש שנוסכים בו נופים עתיקים ומרחבי זמן גדולים. להפך, צללי הילדות מתפזרים בנופים האלה כמו עלי שלכת מסתיו פרטי ורחוק מאוד, וממלאים אותם ביופי מיוחד, מופנם ומכושף גם יחד.

sb-001

שמעון בוזגלו, מדשאות הוליווד, אבן חושן

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 20 בפברואר, 2015 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון