חוה פנחס כהן, שביעית

פורסם בתאריך 19 בספטמבר 2008 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

חוה פנחס-כהן אוהבת להציג את עצמה כאשת ניגודים שאינה נוחה לתיוג: היא דתיה למחצה התומכת בהתנחלויות ואחת ממנהיגות הזרם שקורא להחזיר את השירה העברית אל מקורותיה הדתיים, אבל העיסוק האינטנסיבי שלה במיניותה ובמיניות הנשית בכלל, על צדדיה הלאו-דווקא חסודים, הוציא לה בקרב חלקים מהממסד הדתי שם של כופרת. מצד שני, גם בקהילת השירה הישראלית לא ממהרים להריע לה: לפני כשלוש שנים, במסגרת יחסי הציבור לספרה הששי שנשא את השם האופייני "הגנן הכלבתא והשרמוטה", ירתה פנחס-כהן לכל עבר וטענה בין השאר שמקפחים אותה מסיבות פוליטיות – לא מזמינים אותה לפסטיבלים ונמנעים מלכתוב רשימות ביקורת על ספריה. מתברר שלמרות דתיותה המסויימת וימניותה המובהקת היא מייחלת יותר מכל דווקא לאהבתם ולהערכתם של "השמאלנים".

וכעת יוצא לאור ספרה השביעי, שאותו היא כרכה יחד עם כל ספריה הקודמים בתוך כרך עבה המכיל את כל שיריה משנות השמונים ועד 2008. נדמה לי שזאת טעות: מבחר עשוי כהלכה היה מייצג את השגיה כמשוררת הרבה יותר טוב. קושי נוסף שמציב כרך הכל-כתבי הזה הוא חולשתם היחסית של השירים החדשים של פנחס-כהן, אלה שמתפרסמים בו לראשונה, אם כי למרבה השמחה אחד מהם – השיר "אין שם מקום" – נבדל מהאחרים בפואטיקה הדרמטית והכמו-מתנבאת שלו, ודומה שהוא אחד משיאי שירתה. קטע ממנו מצורף לרשימה.

"אין לי מקום", זועקת בו המשוררת, וכוחו של השיר, ואולי גם חולשתו, נובעים מריבוי המשמעויות הגלוי והמודגש של "המקום" הזה. יש לו מובנים דתיים (אלוהים), קבליים (הריק שאלוהים פער בתוכו על מנת לברוא את העולם), פוליטיים (מקומו של עם ישראל) ומגדריים (מקומה של האישה), ולצידם הבט ביוגרפי, אישי מאוד: פנחס-כהן התייתמה מאביה (הקומוניסט) בהיותה בת שמונה והתאלמנה מבעלה (הדתי) בהיותה בת ארבעים, ומשירתה אפשר ללמוד שאת החוויות הקשות האלה היא פירשה בין השאר כאובדן של מקום מוחשי ויציב להתגדר בו, שהרי האב או הבעל הם מבחינות מסוימות מקומן של הבת והרעיה. כשהיא זועקת "אין לי מקום" היא זועקת איפוא שאין לה אלוהים ואין לה מקום פנוי מאלוהים, שאין לה בעל ואין לה מקום פנוי מבעל, אך מעבר לממדים הרליגיוזיים והמגדריים של הזעקה הזאת – המבוססים בין השאר על בלבול מכוון, בעייתי אך אולי גם פורה, בין האל הנעדר והגבר הנעדר – יש לה גם הקשר פוליטי סבוך, שכן באותן מילים ממש היא מנסה לרמוז לסתירות החריפות הכרוכות באידיאולוגיה הציונות-דתית ובאידיאולוגיה הציונית בכלל, ובעיקר בתשוקתן הנואשת ל"מקום" או ל"מולדת": מולדת שאינה מובן מאליה, כי מקורה בכיבוש ובהתנחלות מצד אחד, ובעקירה תרבותית ולשונית מצד שני.

כאן נעוצה הבעייתיות הבסיסית של שירת פנחס-כהן: היא מתקשה להתמודד באופן גלוי וחזיתי עם הממדים הטרגיים של המהפכה הציונית – עם חורבן תרבויות הגולה, למשל, או עם העקירה והכיבוש – והקושי הזה קשור לנאמנותה המופגנת למה שמקובל לכנות "ארון הספרים היהודי". לא במקרה היא נמנעת מכתיבת שירה פוליטית ישירה, ומעדיפה לעטוף את הגיונותיה במסך עשן מתעתע ורב-משמעי של שעשועי מלים, שברי מדרשים ושיבוצי פסוקים. ואכן, דומה שזה אחד מתפקידיה העיקריים של אידיאת "ארון הספרים היהודי" בתרבות הישראלית – לספק מסך עשן שבתוכו היא תוכל להתחבא מפני הדילמות הממשיות שלה, מין תהום מלאה מלים שאפשר תמיד לקרוס לתוכה. הרי אין קושי אמיתי לחזור אל הספרות הרבנית – כל מה שצריך זה לחזור בתשובה. אלא שפנחס-כהן לא רוצה לחזור בתשובה, ובצדק: היא לא רוצה רבנים שישבו לה על הראש ויסתמו לה את הפה אלא "מסורת", כלומר רצף תרבותי שהיא תוכל לחוש בו כמו בבית. הבעיה היא שאין רצף מהסוג שפנחס-כהן מפנטזת, כי הבית שהיא רוצה לחזור אליו חרב. אפשר להתרפק עליו, לקונן עליו, אולי אפילו לשאוב ממנו נחמות עתיקות או להשתמש בכמה מחורבותיו כחומר בניין לבית חדש. אי אפשר לחיות בו.

pinchas cohen

חוה פנחס כהן, שביעית, הקיבוץ המאוחד


    תגיות: , , , , , , , ,

    יום שישי, 19 בספטמבר, 2008 משוררים פחות צעירים

    תגובות פייסבוק:

    אין תגובות עדיין.

    הוספת תגובה

    קורא שירה

    הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

    להמשך >

    עדכונים בדוא"ל

    כתובת הדוא"ל של הנמען:

    חיפוש

     

    ארכיון