מאיר ויזלטיר, דבר אופטימי עשיית שירים

פורסם בתאריך 31 באוגוסט 2012 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

בניגוד לחיים גורי או נתן זך, מאיר ויזלטיר לא התפתה עדיין להוציא מהדורת כל-כתבי של שיריו, גם לא מבחר עבה ומייצג. הוא מצא דרך אחרת, אולי מוצלחת יותר, לשמר את נוכחותה של שירתו המוקדמת, ובמקום להחליף את הספרים הישנים במהדורת כל-כתבי אחידה הוא מוציא אותם במהדורות חדשות, בעיצוב מעודכן ועם בונוס של כמה שירים. בדרך זו נשמר אופיו המיוחד של כל ספר, ובעיקר החיבור המסוים-מאוד שלו לזמן כתיבתו, שאצל ויזלטיר הוא חשוב במיוחד. אחת מתרומותיו המרכזיות לשירה הישראלית הוא חידוד מחדש של רגישותה לזמן החולף – לא הזמן "הקיומי" של שירת שנות החמישים, אלא הזמן הקונקרטי, ההיסטורי והפוליטי – ולהשפעתו על שירה וכתיבתה.

 כעת ראתה אור מהדורה חדשה של אחד מספריו היפים ביותר, "דבר אופטימי עשיית שירים", וכמו שאפשר ללמוד משמו, זה גם אחד מספריו הכי מנוחמים. לא שוויזלטיר ויתר בספר הזה על מחויבתו ל"מיץ המר הזב מן האמת", אבל חלק מהשירים הכלולים בו מכוון יותר מהמקובל אצלו להמתקת הגלולה המרה.

הספר ראה אור ב-76', אחרי שמלחמת 73' פוגגה את האופוריה של 67' ולפני שהמניה-דיפרסיה של בגין תפסה את מקומה. כשלוקחים בחשבון את תפקידה המרכזי של הפוליטיקה בשירתו של ויזלטיר, הדבר הבולט ביותר ב"דבר אופטימי עשיית שירים" הוא המקום המצומצם שתופסת בו מלחמת יום הכיפורים. רק שניים משיריו מוקדשים לה מפורשות: "נשות אוקטובר", על תל אביב שמתרוקנת מגברים בגיל גיוס ונהפכת לעיר רפאים מוכת מועקה וחלחלה, ושיר חסר שם שמסביר מדוע הספר דל בהתייחסויות ישירות למלחמה: "אין לי מילה להגיד על הקברים / עכשיו, משמולאו ונסתמו. / היו לי מילים כאשר עמדו ריקים, / כאשר רק נסתמנו". מתברר שלשירה פוליטית מהסוג שויזלטיר כותב יש טעם רק לפני האסון, לא אחריו. בין דפי הספר אפשר למצוא הסבר נוסף לכך שנוכחותה של המלחמה בספר מצומצמת: התאריכים שנוספו לחלק מהשירים מלמדים שנכתבו במהלך הקיץ של 73', לפני אוקטובר.

ההבהרה הזו היא דו-משמעית. ברור שהיא מצדיקה את העדר ההתייחסות הישירה למלחמה, אך בה בעת תפקידה להעניק לשירים אופי כמו-נבואי. תחושת האסון המתקרב שמאפיינת חלק מהם נטענת במשמעות נוספת כשמתברר שנכתבו בקיץ שקדם לקרבות. שוב נחשפת נאמנותו של ויזלטיר לעיקרון עתיק של השירה העברית, העיקרון הנבואי, הקובע שאסונות לאומיים מתוארים בזמן עתיד – כאשר הקברים כבר מסתמנים, אך לפני שהם מתמלאים.

לזיקה של ויזלטיר לשירת הנבואה, זיקה לא פחות עמוקה ומודעת לעצמה מזו של ביאליק או אצ"ג, ביטויים רבים ב"דבר אופטימי עשיית שירים". שניים מהשירים המרשימים ביותר בספר, "סוד קיומו של השלטון" ו"תנ"ך בתמונות", עוסקים בנביאי התנ"ך באופן מפורש, ובשניהם מדגיש ויזלטיר את המרחק בינו לבינם כדי לרמוז להזדהות העמוקה שהם מעוררים בו – הזדהות של מי שמוצא עצמו הולך בדרכם ונופל בפחים שהם נפלו בהם. אחד הפחים האלה הוא נטייתם לפנות לשירת נחמות וישועות לאחר שנבואת החורבן שלהם מתגשמת. נכון שנביאי התנ"ך הפנו את הנחמות האלה לעם כולו ואילו ויזלטיר עוסק בנחמה עצמית, אבל העיקרון דומה.

הנחמה זאת מתעצבת במלוא יופיה בשיר הבולט ביותר בספר – ואחד משיאיה של שירת ויזלטיר בכלל – הפואמה "אלגיות על יד החושים". יש בה חמישה פרקים, ותפקידו של הפרק הפותח הוא לגשר בין המועקה הציבורית הגדולה, מועקת "האנחנו", לבין הצורך של המשורר לצלול אל תוך מסכת פרטית ומופנמת, לא בדיוק לאומית, של חזיונות אחרית הימים. החזיונות משלבים תודעת חורבן ומוות עם זכרונות של חסד נשי, לפעמים אמהי, ועם כמיהה לחסד מסוג אחר, שאפשר לכנות בזהירות אסתטי או ספרותי. משהו מיופין הגדול של "אלגיות על יד החושים" נרמז במרובע שפותח את הספר ומצורף לרשימה: הוא מדגים את הפואטיקה הנבואית של ויזלטיר, ולא פחות מכך את השתדלותו לעדן אותה באמצעות תאורה מילולית מדוייקת, כזאת שתסגל אותה להווה.

מאיר ויזלטיר, דבר אופטימי עשיית שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 31 באוגוסט, 2012 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

5 תגובות על מאיר ויזלטיר, דבר אופטימי עשיית שירים

טלי
10 בספטמבר 2012

תודה רבה על דברים מדויקים וחכמים הכורכים ביחד את ההגותי עם האסתטי. קשה מאוד (לפחות בשבילי) להתרחק מהכשף האסתטי של שירת ויזלטיר כדי לומר מה היא גם עושה והוגה, ואתה מצליח גם וגם.. תודה.

גיורא פישר
10 בספטמבר 2012

גרסה מוקדמת של דברי ויזלטיר: "אין לי מילה להגיד על הקברים / עכשיו, משמולאו ונסתמו. / היו לי מילים כאשר עמדו ריקים, / כאשר רק נסתמנו". הם דבריו של דוד המלך שנשאל מדוע קונן והתפלל כשבנו הקטן שנולד מבת שבע גסס, והפסיק להתאבל כאשר הילוד מת:וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה; בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי, צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ, וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד, קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם. כב וַיֹּאמֶר–בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי, צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה: כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ, יחנני (וְחַנַּנִי) יְהוָה וְחַי הַיָּלֶד. כג וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם–הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ, עוֹד: אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו, וְהוּא לֹא-יָשׁוּב אֵלָי

אלי
10 בספטמבר 2012

טלי – תודה!
גיורא – לא חשבתי על הקישור הזה, והוא מרתק, כי הוא יוצר זיקה בין נבואה, קינה ותפילה.

גיורא פישר
10 בספטמבר 2012

באחת העבודות שהגשתי לתואר שני במקרא, העליתי את האפשרות של קיומןשל גילדות נביאים משוררים. שעבדו בשיתוף פעולה, וניהלו מעין סדנאות כתיבה.
חלק מהעבודה תרגמתי מאקדמאית ללשון בני אדם, והבאתי לבלוג שלי.
הנה הקישור לחלק האחרון שפרסמתי שם.(שכחתי בזמנו להביא את את הסיכום).
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11506&blogID=236
אולי אתה או הקוראים האחרים, ימצאו עניין בסדרת הפוסטים. שזה כאמור האחרון שבהם.

דוד אדלר
8 באוקטובר 2012

העיסוק המועט במלחמת יום כיפור הוא מעניין. רק היום כתב מאיר ויזלטיר בפייס: "אולי זה אסון לאומה אך – זאת האמת האכזרית – לא לשירה: מלחמות עשויות להוליד שירה טובה מאוד"

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים