הליקון 95

פורסם בתאריך 3 בפברואר 2012 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

אמיר אור פרש מניהולה האמנותי של עמותת הליקון שאותה ייסד לפני כעשרים שנה וניווט מאז בהצלחה מרשימה, ואחד מתפקידיו, עורך פרסומי השירה, נמסר לדרור בורשטיין. גליונו החדש של כתב העת "הליקון" הוא הביטוי הראשון של השינוי, וקל מאוד להבחין בו. טעמו הספרותי של בורשטיין, ובעיקר החיבה שלו לזן ומסורות הקשורות אליו, ניכרים בו היטב. יש בו תרגומים רבים של שירי הייקו יפניים, תרגומים משירה סינית קלסית, ושירים לא מעטים של משוררים ישראלים שמושפעים מהמסורות הללו או כותבים שירה שקרובה אליהן, כישראל אלירז, שגיא אלנקווה, אלכס בן ארי, זלי גורביץ', יובל אידו טל ואחרים. רוח הזן מתגלה בגיליון גם בדרכים נוספות, בין השאר בהעדפה לצורות שקרובות לצורת ההייקו, כמו הפרגמנט (תרגומים של אמיר אור לספפו ואלקמן), השיר בפרוזה (רפי וייכרט, אביבה משמרי, גלית סליקטר), ואפילו הפסוק הבודד. 

כמקובל ב"הליקון", גם שירי הגיליון הנוכחי מרוכזים סביב נושא משותף – לילה. נושא פתוח ואפל, ירחי מאוד, ספוג בנדודי שינה, תיקוני חצות, משחקי אור וצל, כוכבים מנצנצים וגחליליות מרצדות. בטקסט יפה ומרתק של בורשטיין, המכונה "שירה ולילה" ומתפקד כדבר העורך, אין שום מילה על הייקו, אבל גם הוא מבוסס על חיבה מוכרת של העורך החדש – החיבה לדימויים קוסמולוגיים מעוררי השתאות. בורשטיין צירף לטקסט צילום אסטרונומי מרהיב של ערפילית אוריון, וסביבו הוא טווה את הטיעון המרכזי שלו, הקובע ששמי הלילה שינו במאות השנים האחרונות את משמעותם, ופרשנותם המסורתית, המיתולוגית בעיקרה – שהתבטאה למשל בזיקה של קבוצת הכוכבים אוריון לגיבור המיתולוגי אוריון – נעלמה לטובת תמונת עולם הרבה יותר צילומית וחזותית. "כיום", הוא כותב, "סיפור של צייד או גיבור מתגמד אל מול החזותי הפשוט. שום סיפור מסיפורי המיתולוגיה היוונית אינו יכול להדהימנו כמו תמונה כזו. זהו הנמשל, והמשל אינו יכול להכילו"

יש כמה קשיים בטיעון הזה, שמתעלם מהתפקיד המהותי שמילאו דווקא המתמטיקה והמדע, הרבה יותר מהמיתולוגיה, במבטן של תרבויות העבר בשמי הלילה. גם המחשבה שצילומים אסטרונומיים רומזים איכשהו ל"נמשל", כלומר לאמת שמעבר לכל הכיסויים, מפתיעה במקצת. רבים יאמרו שהמהפכה הטכנולוגית של השנים האחרונות דווקא הרחיקה אותנו מהלך מחשבה כזה, ושיופים של הצילומים האסטרונומיים הוא עוד אספקט של נצחון ההדמיה והפוטשופ על יומרות המצלמה והמדע לחשוף את "הדבר עצמו", זה ש"המשל אינו יכול להכילו".

אלא שבטיעון האסטרונומי של בורשטיין מסתתרים שני סיפורים הרבה יותר מעניינים. אחד מתייחס כמעט במישרין לחילופי הגברי במשרת עורך "הליקון". הרי מיתולוגיה יוונית, ודימויים מיתולוגיים בכלל, היו חלק מתעודת הזהות של אור כעורך. והנה בורשטיין מבהיר במלים מפורשות למדי, אולי אפילו בתוספת קריצה, שתם עידן המיתולוגיה האמיר-אורית ב"הליקון", ונפתח העידן שאחריו, הלא הוא העידן הדרור-בורשטייני, כלומר האסטרונומי, החללי, "החזותי".

הסיפור השני מחזיר אותנו להייקו וזן. בהמשך הטקסט נסוג בורשטיין מהעמדה שצילום אסטרונומי חושף איכשהו את "הנמשל", זה שמכונה לפעמים גם "הקוסמוס", "אלוהים", או "הדרך", ומאמץ עמדה מורכבת יותר, הקובעת שצילום אסטרונומי, כמו שיר טוב, הוא לכל היותר פרגמנט או שבר של האמת, אבל מסוג מיוחד, כזה ש"מצליח לרמוז אל מעבר לגבולותיו", כלומר אל מרחביו העצומים של הבלתי ניתן לביטוי. מדובר בתיאור קולע למדי של ההייקו כאמת מידה לשירה בכלל: רק רגע אחד, רק תמונה אחת, רק כמה מלים מעוצבות בעדינות ובחוכמה, שמצליחים לרמוז מבעד לחושניות המיידית שלהן אל תנועתו המסתורית של הזמן או אל מרחבי הלילה של הנפש והיקום. זוהי עמדה אסתטית עם שורשים עמוקים במסורות תרבותיות מגוונות – בעיקר כאלה עם רגישות למימדים המיסטיים של החוויה האנושית – ומעניין יהיה לעקוב בעתיד הקרוב אחרי "הליקון", ולגלות כיצד העמדה הזאת מתיישבת עם ההווה הפרוע והרועש של השירה הישראלית, הפוליטי כל כך, ואולי אפילו משפיעה עליו.      

 

הליקון 95, עורך: דרור בורשטיין

תגיות: , , ,

יום שישי, 3 בפברואר, 2012 כתבי עת

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון