דחק א', יוני 2011

פורסם בתאריך 15 ביולי 2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

כתב העת החדש "דחק" משלב בוז גמור כלפי ההווה הספרותי עם האלהה של העבר. בבוז הגורף כלפי ההווה יש מידה לא מבוטלת של עיוורון. עורך כתב העת, יהודה ויזן, מספיק תמים להאמין שהוא משכיל וחכם יותר מכולם. "המטרה" הוא מסביר בדברי הפתיחה, "היא לייצר כתב עת שיהיה בלתי נגיש עבור חלק ניכר ממה וממי שמכונה כיום המילייה הספרותי". אני מכיר קצת את המילייה הספרותי, ורוב פעיליו הם משכילים לא פחות מויזן, בדרך כלל יותר, ולא יהיה להם שום קושי לקרוא את פניני החוכמה שהוא כינס ב"דחק". מצד שני, ברור שלרובם אין צורך דוחק כשלו להתהדר בהשכלתם ובחוכמתם.

במקום אחר קובע ויזן שהוא לא מאמין בדמוקרטיה או בחופש הביטוי, ומדבריו משתמע שהוא מעדיף רודנות שבה משכילים וחכמים כמוהו ישלטו בכל השאר. רעיונותיו הפוליטיים של ויזן הם ילדותיים, אבל לא זה העניין. מה שמפתיע הוא שויזן לא נחשף מעולם לידע בסיסי שבלעדיו אין טעם בשום השכלה. למשל: הוא לא יודע שההחלטה לקרוא את אליוט ופאונד, ואפילו את קאנט, לא הופכת אף אחד למשכיל במיוחד. הוא גם לא יודע שמי שצועק "אני משכיל וחכם", ולא מספק שום ביסוס להכרזה הזאת פרט ליכולתו לצטט בחוסר חן אנשים שנחשבים משכילים וחכמים – את אליוט ופאונד, למשל – מציג לראווה סוג נלעג במיוחד של בורות.

אך בניגוד לבוז המופגן להווה, שנובע כאמור מעיוורון, בקידוש העבר של ויזן יש דווקא משהו צנוע וחביב. מה רע בלקרוא שוב תרגומים מיוונית או לטינית, לערבב אותם באליוט ופאונד הבלתי נדלים, וכדי לרצות את הנשמה היהודית היתרה לצרף גם כמה טקסטים עבריים מימי הביניים או מראשית המאה העשרים? מה גם שלויזן יש חושים לא רעים כעורך, כלומר כישרון ללקט טקסטים ישנים שגם אם אין בהם יופי יוצא דופן יש בהם לפחות איזה חן אקזוטי, טעם של קוריוז משעשע או מין עתיקות מתריסה, מעוררת חיבה.

הבוז להווה והערצת העבר הם איפוא כרטיס הביקור של "דחק", אך מעבר להנגדה הזאת – הווה רע, עבר טוב – קשה למצוא שם שום דבר נוסף. ויזן עצמו מודה בפה מלא שאין לו שום רעיונות מעניינים להציע. נמאס לו מהספרות של זמננו ואין לו מושג מה צריך לבוא במקומה, אז מתוך מבוכה הוא פונה אל המובן מאליו – שובל הטקסטים שהותיר אחריו העבר. כתב עת של ממש אמנם אין כאן, אבל בתמורה זכינו באסופה מוגהת ברישול של טקסטים עתיקים וכמו-עתיקים שמדי פעם משולב בה משהו קצת יותר מעניין: מחזה של ננו שבתאי, למשל, או מאמר של אריק גלסנר על יורם ברונובסקי. נכון שאין לחומרים האלה שום הֶקשר שיתן להם משמעות וכיוון, שכן הקשר כזה נולד תמיד מתוך יחס של כבוד להווה, ואם יש להם בכל זאת איזה הקשר הוא מקרי ושטחי, מוגבל לחיפושי הדרך הגולמיים של ויזן, אבל למה לא לכרוך אותם יחד? שיהיה.

ריקנותו של "דחק" ניכרת יותר מכל במדור השירה המקורית. ככלות הכל ויזן הוא משורר צעיר, ואת התיהרויותיו הוא מפנה בעיקר לעבר משוררים צעירים אחרים. כמה עצוב לגלות שמדובר במדור דל ומאכזב המכיל שירים של שלושה משוררים בלבד, טובים יותר או פחות, שמה שמשותף להם הוא נטייה לסגנון מיושן ומאולץ. אחד המשוררים האלה הוא ויזן עצמו, ששיריו פותחים את הגיליון. רובם מפוטפטים במיוחד. עד לפני כמה שנים ויזן כתב שירה מבטיחה למדי, אמנם קצת מבולבלת, אך מאז שירתו הלכה והידרדרה. מתברר שפוזת המשכיל והחכם לא ממש הועילה לו כמשורר. ובכל זאת יש בגיליון שיר אחד שלו שיש בו עניין, והוא מצורף לרשימה.

דחק א', יוני 2011, עורך: יהודה ויזן

  • ראיון שערך אלי אשד עם יהודה ויזן באתר 'יקום תרבות'.
  • רשימה של מנחם בן ב-nrg.

תגיות: , , ,

יום שישי, 15 ביולי, 2011 כתבי עת

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על דחק א', יוני 2011

כרמית
21 באוגוסט 2013

ביקורת מעצבנת, רובה ad hominem כשאת הקוראת שכשוכי הביצה לא מעניינים כלל. קניתי את הגיליון באיחור, ואני מהנית מהשפע הנפלא של תרגומים וקצת מקור. יש המון כתבי עת עמוסי מקור, ופגישות אלו עם הקלאסיקה של המודרניזם משבחות את חיי כאן יותר מעוד אוסף רנדומלי של שירה מקומית. ויזן אני מבינה בחור צעיר והמפעל הזה מרשים מאוד בכל קנה מידה. אלי הירש פיספס כאן לגמרי את ההישג והתרומה. ויזן עצבן אותך זה בסדר, אבל זה שעוור אותך — לא בסדר.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון