ת.ס. אליוט, כל השירים

פורסם בתאריך 17 בדצמבר 2010 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

כשהתחלתי לקרוא שירה ישראלית בשנות ה-70 הבנתי עד מהרה שמעל לגיבוריה הידועים, זך רביקוביץ וכו', מרחף מי שנתפס בעיני כולם לגיבור גיבוריה, המקור לכל הטוב והיפה – משורר אנגלי ממוצא אמריקאי ששמו ת.ס. אליוט. תחילה קראתי את שיריו בתרגום, וכשהאנגלית שלי השתפרה פגשתי אותם במקור. גיליתי יופי עוצר נשימה שיש לו הדים רבים בשירה הישראלית, ולא היה לי קשה להבין למה אליוט הוא המלך. אחר כך גדלתי קצת, והבנתי שיופיה של שירת אליוט הוא בעיני בראש וראשונה יופי זר. לא משום שהוא לא מובן – להפך – אלא כי מדובר ביופי בודד להחריד מצד אחד, שמרני וקתולי עד כאב (אנגליקני, ליתר דיוק, אבל לאליוט היה חשוב להדגיש את זיקתו למורשת הקתולית) מצד שני. וכך נולדה חידה: למה דווקא הוא? יש משוררים טובים לא פחות ממנו שכתבו במאה השנים האחרונות. מה הפך דווקא את אליוט למלך תל אביבי רם ונישא כל כך?

החידה התנסחה בראשי שוב כשקראתי כעבור כמה שנים את המחזור "פנים אל פנים" של אצ"ג, שנכתב בתרצ"ו, בערך באותו זמן שאליוט כתב את "ברנט נורטון", אחד משיריו היפים ביותר. אליוט כתב: "זמן הווה וזמן עבר/ שניהם הווים אולי בזמן עתיד/ וזמן עתיד כלול בזמן עבר." אצ"ג כתב: "המפקד לכל המחנות בציון היה מרקס/ רבן הישיש של כל החלוצים העולים./ אבל ביום שוד זעקו לצבא הנוכרי/ הפטפטנים הגדולים!" השורות האלה הולידו אצלי גילוי היסטורי קטן: שמאז 1936 התרחשו כנראה אי אילו אירועים בעולמנו, ואת מקומו של מרקס, הראשון לציון של משוררי תל אביב בימי המנדט, תפס אליוט, הארכיהגמון של משוררי תל אביב אחרי קום המדינה.

נשים רגע את מרקס בצד. התנועה האמיתית של השירה העברית היתה ממרחב ההשפעה של תרבות רוסיה – שלמרקס היתה כידוע השפעה כלשהי עליה – למרחב ההשפעה של התרבות האנגלו-אמריקאית, תנועה שיסודה בהצהרת בלפור ושיאה בהכרעות אסטרטגיות של דוד בן גוריון. האנגלית החליפה את הרוסית, ולמשוררי תל אביב נחוץ היה בדחיפות נביא אנגלי. עד כאן טוב ויפה. ובכל זאת: למה דווקא אליוט?

אליוט זכה לתרגומים רבים במשך השנים, ולתרגומיו של אורי ברנשטיין יש שלוש מעלות: הם מקיפים את כל שירתו, יש בהם משהו הגון מאוד, מתון וקשוב, והמתרגם הקדים להם מבוא יפה במיוחד. אחד מציריו של הסיפור שברנשטיין מספר שם קשור לפער בין שירת אליוט המוקדמת, המוצגת כמופת של מודרניזם אורבני, מנוכר, אינטימי ויחד עם זאת אנטי-סנטימנטלי, לבין שירת אליוט המאוחרת, הדתית כל כך. ברור שבעיני ברנשטיין היתה כאן מין נפילה מצד אליוט, שהוא מנסה, בהצלחה לא מועטה, לעדן ולהצדיק.

נקודת המבט שלי שונה. את שירת אליוט היכרתי כחטיבה אחת, ושירתו המוקדמת והמאוחרת הם מבחינתי שני גוונים של אותה חוויה – בדידות חסרת תקנה המשתקפת בתשוקה נואשת להיגאל. ההשתקפות הזאת יוצרת בשירת אליוט על כל שלביה אותו סוג של יופי נדיר: מרחב פנימי לחלוטין הנולד מקולאז' של שברי פסוקים וזכרונות, שלמרות פרטיותו מצליח להידמות בדרך פלא לקתדרלה חובקת-כל שראשה בעננים ויסודותיה בלב העולם, אולי ברומא, וממלאים אותה הדים רחוקים של פטפוטי מאמינים וכופרים, זמרת מלאכים וצווחת קדושים מעונים. יפה נורא אך לא ממש לטעמי, אם כי נדמה לי שנרמזת כאן תשובה לחידה שהצגתי קודם.

תחשבו עליהם, על משוררי תל אביב הצעירים של שנות ה-50. מסביבם – תרבות פרובינציאלית להחריד, מין ממוצע של תנועת נוער וצבא. בעבר המיידי – שואה ועקירה, שהפכו לא רק את השירה העברית של הדורות הקודמים אלא גם חלק גדול משירת אירופה לגיא הריגה. כמה מיותמים הם חשו, כמה אבודים ועלובים. ובאליוט הם מצאו לא רק יופי: הם מצאו סמכות וכנסיה, הירארכיה להיאחז בה, מלכות שמיים שנטועה עמוק באדמה, מעיין הנובע היישר מליבו החלול של אלוהים.

כל שירי ת.ס. אליוט, תרגום מבוא והערות: אורי ברנשטיין, הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 17 בדצמבר, 2010 היכל התהילה, שירה מתורגמת

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון