דוד אבידן, כל השירים כרך 3, 1973-1978

פורסם בתאריך 22 באוקטובר 2010 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

לקח לי זמן, שבוע של דפדוף קדחתני, לתפוס מה מטריד אותי בכרך השלישי של כל שירי אבידן, המכנס את יצירתו משנות ה-70. לא הצלחתי להבין למה בניגוד לציפיות המוקדמות שלי, שהתבססו על הכרות אוהבת וארוכת שנים עם רוב הטקסטים הכלולים בו, אני לא מצליח להחלץ מתחושה של קוצר רוח ותסכול. עד שתפסתי פתאום מה מטריד אותי כל-כך, וכשתפסתי – התקשיתי להבין איך לא ראיתי את זה קודם.

התסכול – שנעלם ברגע שהבנתי את מקורו – נבע מהעובדה שרוב הכרך מורכב מטקסטים שאפילו מנקודת מבטו המרחיבה והמהפכנית של אבידן קשה לראות בהם שירים. רק שליש מהכרך מוקדש לספר שירה של ממש, "תשדורות מלווין ריגול". השליש הפותח, לעומת זאת, מוקדש לספר שכולו פרוזה, "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי", שאינו אלא תרגום עברי של פלט מחשב המתעד נסיונות של אבידן להשתעשע בתוכנה שנועדה, ברוח השנים הרחוקות ההן, לחקות אינטיליגנציה אנושית. גם השליש שחותם את הכרך אינו עשוי משירים אלא ממחברות "הדיגומים" של אבידן – וב"דיגומים" הכוונה היא בדרך כלל לחיקויים שטחיים במתכוון של משוררים אחרים.

אין לי שום טענות לעורכי הכרך, דוד ויינפלד וענת וייסמן. הכרעתם לכלול את שיחות המחשב והדיגומים בשירת אבידן נראית לי נכונה, כמעט מובנת מאליה, שכן מדובר בטקסטים המהווים המשך ישיר לשירה הנסיונית של אבידן משנות ה-60. בעצם מצטיירת כאן הצלחה גדולה. אבידן הרי שאף במשך רוב חייו היצירתיים להרחיב את גבולות השירה, לקעקע ולהגדיר אותם מחדש שוב ושוב, ומתברר שמתישהו במהלך שנות ה-70 הגיע הפרוייקט הזה לסיומו המוצלח – כאשר אבידן נחת סוף-סוף בעברו השני של הגבול המבחין בין שירה ללא-שירה, ועשה זאת בתנאים שהוא עצמו הכתיב ויצר.

אבל להצלחה הזאת היה מחיר. במבט לאחור זו אכן היתה נחיתה, שכן אבידן היה קודם כל וככלות הכל משורר, ולא סתם משורר אלא משורר מהזן מוחלט – כזה שהשירה ותביעותיה הפנימיות גברו מבחינתו על כל ערך אחר. היתה לו תשוקה עצומה, שהוא לא הצליח לכבוש למרות שהיה מודע לאירציונליות שלה, להוכיח שכוחות העילוי והאופוריה של היצירתיות המילולית, זו שהוא הצטיין בה כל כך, מסוגלים לגבור על כוחות הכבידה של כל מה שמעבר למלים. והתחום הזה, "מה שמעבר למלים", מקיף כמעט את כל חיינו: לא רק את הלא צפוי והלא מובן והבלתי ניתן לביטוי, אלא גם תופעות ארציות יותר כמו חוכמה, אהבה, כסף. כולן קשורות למלים, כמובן. מלים נוגעות בהן, נובעות מהן, ולפעמים אפילו מסדרות או מנערות אותן קצת, לא יותר. ואבידן דרש ממלים, לפחות מהמלים שלו, הרבה יותר.

לכן קל להבין למה כאשר הוא הצליח להיתקל סוף-סוף בגבולותיו כמשורר, ולהכניס לקורפוס השירי שלו טקסטים בלתי שיריים בעליל, אבידן התחיל להיסדק. שיחות המחשב והדיגומים, למרות החן המסוגנן שלהם, דומים יותר מכל לקליפות. בהקשרם האבידני יש בהם משהו מעורר כבוד – אבידן יצר בהם פני שטח נוצצים של "כאילו": כאילו דיאלוג, כאילו אינטיליגנציה, כאילו שירה, כאילו הבנה ספרותית – אבל כשבוחנים אותם לעצמם הם שטחיים עד דכא. כמשורר אבידן היה גאון, אבל כשהוא נדרש להפגין כישורים החורגים מתחום השירה הוא התגלה – כך הוא התחיל להבין במהלך שנות השבעים – ככישלון. פולחן הבריאות הוביל להפרעות אכילה, הכסף היה במשורה, חוכמתו התפוררה למלים ריקות ברגע שחרגה מתחום השירה, ואפילו הכבוד שזכה בו היה מוגבל. מלים היו לו, ונאמנות עיקשת לייעודו, אך מעבר לזה כמעט לא כלום. לכן גם לא מפתיע לגלות שתחושת כישלון חריפה, והתמודדות בלתי פוסקת עם תחושות של חוסר ערך, חולשה ודיכאון, הם התוכן המרכזי, הנסתר והגלוי, של שירי "תשדורות מלווין ריגול" – החלק היחיד בכרך החדש שבו אבידן נאמן עדיין בכל ליבו הסדוק לגבולותיה העתיקים של אמנות השירה.

CCF14102010_00002

דוד אבידן, כל השירים כרך 3, 1973-1978, עורכים: ענת ויסמן ודוד וינפלד, הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק

  • דוד אבידן בלקסיקון לספרות העברית החדשה.
  • לרשימה על הכרך השני של כל שירי אבידן.
  • לרשימה על הכרך הראשון של כל שירי אבידן.

תגיות: , ,

יום שישי, 22 באוקטובר, 2010 היכל התהילה

תגובות פייסבוק:

3 תגובות על דוד אבידן, כל השירים כרך 3, 1973-1978

רובי שונברגר
2 בנובמבר 2010

אהלן אלי,
שמחתי לקרוא את הפרשנות המדויקת והמעניינת שלך על אי-הנחת שחווית בשעת הקריאה בכרך השלישי הזה שסקרת. אני מבקש להוסיף זוית הסתכלות נוספת לגבי מה שקרה לשירת אבידן כאשר כדבריך הוא "דרש ממלים, לפחות מהמלים שלו, הרבה יותר". באשר ליכולותיו המילוליות הנפלאות של אבידן אין ויכוח, אבל באיזשהו שלב הוא כנראה התחיל להאמין שהוא אבידן, כלומר הפרסונה הפיקטיבית שהוא יצר, ללא החופש המתאפשר בתנאי הוירטואוזיות ההבעתית-משועשעת-משחקית שהוא כה נפלא בה. כנראה שבדיוק בשלב שהצבעת עליו במדויק, הוא לא הצליח להפוך לריקרדו ריש, או אלורו דה קמפוש, כלומר הטרונים מרחיב יריעה של המשורר, במקרה הזה פרננדו פסואה. הוא נותר אבידן, שמתבונן מלמעלה בביטול זלזלני מסוים בדמויות שלכאורה שבשמן הוא כותב. אבידן הפך את עצמו לגדול אפילו מקולו השירי הנפלא, ויצא שהוא הלך ככל הנראה הרבה מעבר לקצה של עצמו והתרסק, כאמור, גם בשירתו וגם בחייו הפרטיים.
ברגישות שיודעת עמוקות וקולטת את מה שניסיתי לנסח כאן, הבאת את השירים שבחרת בסוף רשימתך. אני חושב שאלה הן דוקא דוגמאות שיריות יפות, אבל כבר מקננת בהן המחלה שקשה כל-כך להרפא ממנה.
רובי

בועז כהן
2 בנובמבר 2010

כמה מדוייק וכואב – "אבידן היה גאון, אבל כשהוא נדרש להפגין כישורים החורגים מתחום השירה הוא התגלה – כך הוא התחיל להבין במהלך שנות השבעים – ככישלון". אותו דבר נכון לגבי הבנתם של סופרים ומשוררים בפוליטיקה, בחינוך, ביחסי עדות, וכן הלאה והלאה (ראה אבות ישורון, אהרן שבתאי, נתן זך)

משוררים גאונים מתגלים כשוטים גמורים בתחומים שאינם תחום התמחותם. זה מפליא, אבל בעולם המוזיקה זה אפילו יותר קיצוני. אישית אני מכיר הרבה מוזיקאים מופלאים, שהם אדיוטים גמורים
בתחומים אחרים, שלא לדבר על הפרעות אישיות, קטנוניות, תלותיות, חוסר-אחריות וטיפשות נוראה בכל הקשור ליחסים בין-אישיים

ואתה שואל את עצמך, כיצד זה ייתכן, שהגאון הזה, שכתב את השורות המרטיטות הללו, הוא אדם כה קטן, ופיו פולט הבלים כה רבים?

ועל כך כבר כתב ארנסט גומבריך: "איננו יכולים להבין את הגאון ואיננו מסוגלים להסביר את מקור הגאונות. אנחנו רק יכולים ליהנות ממנה".

רענן בן-טובים
8 בנובמבר 2010

"…
אין מה לעשות שירה
היא עדיין ותמשיך להיות
הדבר המגונה והנפלא ביותר
שניתן לעשות לבד לבד
בראש פתוח ובעשר אצבעות."

בעיני, שורות נפלאות.

ולבועז, כל אחד מאיתנו רואה את העולם דרך פריזמה מסוימת. חלק מאיתנו בשבירת אור צרה וחלק בספקטרום רחב יותר. ככל שאדם עסוק יותר בפן אחד של הדברים, הוא יטה שלא לראות את תמונה רחבה שלהם. אין כל חובה להקשיב לדברי הבל של מי שיודע להתנסח באופן מרטיט במישורים אחרים, והציטוט דלעיל ממחיש זאת. בהתחשב בכך ששירים אחרים שלו לא מדברים אלי, האמירה הזו מקבלת משנה תוקף.

עם זאת, אנשי רוח, ובכלל זה משוררים וסופרים, ניחנים ברגישות רבה, שלחלקם כדאי להקשיב, שכן הם מצליחים לחדור לשכבות עמוקות יותר של מהות קונפליקטים, ולהבין מהיכן נובע הכאב, שהוא, בדרך-כלל, מניע בני אדם לפעולה או מונע מהם פעולה. וכאב – גם חוסר במשמע.

ולגבי הגאון, כן, מסכים עם הציטוט של גומבריך, שאתה מביא כאן. אבל לא כל גאון הוא דוגמה קיצונית לכשרון חד-כיווני. גאון אקסצנטרי – כנראה שכן.

אין צורך להתפלא על היחס ההפוך שיש, לעתים, בין גאונות להבלים. זה לא מעיד על אדם קטן אלא על ניתוב רגשי מרוכז על מסלול תנועה צר. כך גם אין צורך להתפלא על אקסצנטריות, שכן אלה שמצליחים לגרד את שולי הגלקסיה המחשבתית, בדרך-כלל נודדים לשם, בניגוד לאלה שאין להם את הצורך לעשות זאת, וממשיכים לנדוד בין העבודה לבית באופן יומיומי.

מכל מקום, כוונתך מובנת, וכבר אמר אחד, פרידריך ניטשה, "אוהב אני את אלה שאינם חיים אלא מתוך כליון מתמיד, שכן אלה יגיעו מעל ומעבר". הוא רק שכח לציין את המחיר שגובה התנועה הפולרית והחדה.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון