לקח לי זמן, שבוע של דפדוף קדחתני, לתפוס מה מטריד אותי בכרך השלישי של כל שירי אבידן, המכנס את יצירתו משנות ה-70. לא הצלחתי להבין למה בניגוד לציפיות המוקדמות שלי, שהתבססו על הכרות אוהבת וארוכת שנים עם רוב הטקסטים הכלולים בו, אני לא מצליח להחלץ מתחושה של קוצר רוח ותסכול. עד שתפסתי פתאום מה מטריד אותי כל-כך, וכשתפסתי – התקשיתי להבין איך לא ראיתי את זה קודם.
התסכול – שנעלם ברגע שהבנתי את מקורו – נבע מהעובדה שרוב הכרך מורכב מטקסטים שאפילו מנקודת מבטו המרחיבה והמהפכנית של אבידן קשה לראות בהם שירים. רק שליש מהכרך מוקדש לספר שירה של ממש, "תשדורות מלווין ריגול". השליש הפותח, לעומת זאת, מוקדש לספר שכולו פרוזה, "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי", שאינו אלא תרגום עברי של פלט מחשב המתעד נסיונות של אבידן להשתעשע בתוכנה שנועדה, ברוח השנים הרחוקות ההן, לחקות אינטיליגנציה אנושית. גם השליש שחותם את הכרך אינו עשוי משירים אלא ממחברות "הדיגומים" של אבידן – וב"דיגומים" הכוונה היא בדרך כלל לחיקויים שטחיים במתכוון של משוררים אחרים.
אין לי שום טענות לעורכי הכרך, דוד ויינפלד וענת וייסמן. הכרעתם לכלול את שיחות המחשב והדיגומים בשירת אבידן נראית לי נכונה, כמעט מובנת מאליה, שכן מדובר בטקסטים המהווים המשך ישיר לשירה הנסיונית של אבידן משנות ה-60. בעצם מצטיירת כאן הצלחה גדולה. אבידן הרי שאף במשך רוב חייו היצירתיים להרחיב את גבולות השירה, לקעקע ולהגדיר אותם מחדש שוב ושוב, ומתברר שמתישהו במהלך שנות ה-70 הגיע הפרוייקט הזה לסיומו המוצלח – כאשר אבידן נחת סוף-סוף בעברו השני של הגבול המבחין בין שירה ללא-שירה, ועשה זאת בתנאים שהוא עצמו הכתיב ויצר.
אבל להצלחה הזאת היה מחיר. במבט לאחור זו אכן היתה נחיתה, שכן אבידן היה קודם כל וככלות הכל משורר, ולא סתם משורר אלא משורר מהזן מוחלט – כזה שהשירה ותביעותיה הפנימיות גברו מבחינתו על כל ערך אחר. היתה לו תשוקה עצומה, שהוא לא הצליח לכבוש למרות שהיה מודע לאירציונליות שלה, להוכיח שכוחות העילוי והאופוריה של היצירתיות המילולית, זו שהוא הצטיין בה כל כך, מסוגלים לגבור על כוחות הכבידה של כל מה שמעבר למלים. והתחום הזה, "מה שמעבר למלים", מקיף כמעט את כל חיינו: לא רק את הלא צפוי והלא מובן והבלתי ניתן לביטוי, אלא גם תופעות ארציות יותר כמו חוכמה, אהבה, כסף. כולן קשורות למלים, כמובן. מלים נוגעות בהן, נובעות מהן, ולפעמים אפילו מסדרות או מנערות אותן קצת, לא יותר. ואבידן דרש ממלים, לפחות מהמלים שלו, הרבה יותר.
לכן קל להבין למה כאשר הוא הצליח להיתקל סוף-סוף בגבולותיו כמשורר, ולהכניס לקורפוס השירי שלו טקסטים בלתי שיריים בעליל, אבידן התחיל להיסדק. שיחות המחשב והדיגומים, למרות החן המסוגנן שלהם, דומים יותר מכל לקליפות. בהקשרם האבידני יש בהם משהו מעורר כבוד – אבידן יצר בהם פני שטח נוצצים של "כאילו": כאילו דיאלוג, כאילו אינטיליגנציה, כאילו שירה, כאילו הבנה ספרותית – אבל כשבוחנים אותם לעצמם הם שטחיים עד דכא. כמשורר אבידן היה גאון, אבל כשהוא נדרש להפגין כישורים החורגים מתחום השירה הוא התגלה – כך הוא התחיל להבין במהלך שנות השבעים – ככישלון. פולחן הבריאות הוביל להפרעות אכילה, הכסף היה במשורה, חוכמתו התפוררה למלים ריקות ברגע שחרגה מתחום השירה, ואפילו הכבוד שזכה בו היה מוגבל. מלים היו לו, ונאמנות עיקשת לייעודו, אך מעבר לזה כמעט לא כלום. לכן גם לא מפתיע לגלות שתחושת כישלון חריפה, והתמודדות בלתי פוסקת עם תחושות של חוסר ערך, חולשה ודיכאון, הם התוכן המרכזי, הנסתר והגלוי, של שירי "תשדורות מלווין ריגול" – החלק היחיד בכרך החדש שבו אבידן נאמן עדיין בכל ליבו הסדוק לגבולותיה העתיקים של אמנות השירה.
דוד אבידן, כל השירים כרך 3, 1973-1978, עורכים: ענת ויסמן ודוד וינפלד, הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק