נעמי שיהאב נאי, אמנות ההיעלמות

פורסם בתאריך 23 באפריל 2010 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

נעמי שיהאב נאי היא משוררת אמריקאית ממוצא פלסטיני המתגוררת בסן אנטוניו. זה נשמע אקזוטי – משוררת טקסאנית-פלסטינית, שילוב של מערב-פרוע-לשעבר ומזרח-קרוב-לשעבר – אלא שאין בשיריה אקזוטיות מיוחדת, בטח לא מנקודת מבט ישראלית. להפך, כשקוראים את הגרסאות העבריות היפות שהעניק להם משה דור (גם הוא משורר המשלב שורשים מקומיים, "ילידיים" כלשונו, עם זיקה מתמשכת לאמריקה) ההרגשה היא שהם דווקא קרובים לנו מאוד. יותר מזה: מתברר שמשהו במתח המיוסר שבין האמריקאיות והפלסטיניות של שיהאב נאי הופך אותה למשוררת כמעט ישראלית ברוחה – אם כי בגרסה הרבה יותר מהוקצעת וידידותית מזו שאנו מורגלים בה.

שירתה קרובה לנו ביותר מדרך אחת. השקפותיה ההומניסטיות, שוחרות השלום, מוכרות היטב לכל חבר בשבט המסוכסך-אך-המלוכד שקהילת השירה הישראלית מנסה לייצג. שורשי האוויר הפלסטיניים שלה דומים מאוד לשלנו, והיא לא רק מסובכת בהם ומרוחקת מהם באותה מידה, אלא גם בדיוק באותו סגנון המחבר תחושת ביטחון בסיסית, "מערבית", עם רגשי אשמה מעורפלים על איזה אסון גדול שארע למישהו אחר, קרוב וזר גם יחד. גם הכמיהה הגדולה המנוסחת בשיריה, לחיים פרטיים, מתונים, נטולי אלימות, שסכסוכים פוליטיים ותרבותיים נמזגים לתוכם בזהירות דרך פילטרים אישיים ומשפחתיים ככל האפשר, מוכרת היטב לכל ישראלי מודע לעצמו.

מי שניסח את הכמיהה הזאת בצורה המשפיעה ביותר בשירה העברית היה יהודה עמיחי, והוא עשה את זה ברגע שהנוסח הישראלי שלה הרשה לעצמו לבצבץ, כלומר מייד אחרי מלחמת השחרור, הידועה גם כנכבה. באותן שנים, כנראה מתוך כמיהה דומה, היגר עזיז שיהאב, אביה של נעמי, מירושלים לארצות הברית, והפך לעיתונאי מצליח: תחילה בסנט לואיס, ואחרי שנה נוספת בירושלים (מ-1966 עד שמלחמת ששת הימים הרחיקה אותו שוב ממולדתו) בסן אנטוניו ובדאלאס. סן אנטוניו הפכה למקום המפלט של בתו מההיסטוריה, מקום שבו המשא הפוליטי והתרבותי שירשה הרבה פחות מעיק. גם תל אביב היא מקום מפלט כזה לרבים מתושביה, ולכן היא אהובה ושנואה כל כך. עמיחי אפילו זיהה בירושלים של ראשית שנות החמישים, זו שעזיז שיהאב נאלץ לעקור ממנה, רמז אפשרי למקום כזה. אין ספק שהסכסוך הישראלי-פלסטיני נוח יותר כשצופים בו ממרחק בטוח יחסית – מתל אביב או מסן אנטוניו, לפעמים אפילו משכונות מסויימות בירושלים.

וזאת בדיוק הסיבה ש"אמנות ההעלמות", ספר תרגומיה לעברית של שיהאב נאי, מומלץ מאוד לקוראי שירה ישראליים. יש משהו מפתיע בראי המלוטש שהוא מציע. הוא התחבב עלי בתהליך ארוך יחסית, כי בהתחלה הוא דווקא אכזב אותי. חיפשתי משהו שיפתח לי את הראש, ויעניק לי נקודת מבט חדשה על הקונפליקטים הפוליטיים והתרבותיים שאני לכוד בתוכם, וגיליתי שוב את המוכר והידוע: אותה שירת מחאה ענוגה ומוטרדת שמשוררינו העבריים כותבים, ואותו קידוש מיוסר ורווי חששות של החיים הפרטיים, האינטימיים. לקח לי זמן להבין שגם בדמיון יש יתרונות, בין השאר משום שהוא חושף הבדלים קצת פחות מובנים מאליהם.

את השיר המצורף לרשימה בחרתי בין השאר כמחווה ליהודה עמיחי. יש משהו עמיחיי ביד הקטנה שנקמצת ונפתחת בסופו, ומייצגת את החיים והספק לנוכח הסכנות הנחרצות שמסביב. אלא שמשוררים ישראלים, בניגוד לשיהאב נאי, נוטים לפתור את הקונפליקטים שלהם באמצעות משחק נהנתני בשפתם העתיקה. אצל עמיחי וממשיכיו זוהי שפה מטאפורית מאוד, אצל אחרים שפה מתעקמת, מתחנחנת, מתפייטת. שיהאב נאי הולכת בדרך שונה, אמריקאית יותר, ובמקום לחפש מטאפורה קולעת או פיתול לשוני בלתי צפוי כדי להתחבר למקורותיה, היא מעדיפה להפוך את שיריה לסיפורים קצרים המסופרים בשפה צלולה, גבישית וטעונה. הדבר מקרב אותה אפילו יותר לקוראיה הישראליים, שכמהים, אפשר להניח, גם לשירה כזאת מדי פעם.

נאי

נעמי שיהאב נאי, אמנות ההיעלמות, בחר ותרגם מאנגלית: משה דור, מבע

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 23 באפריל, 2010 שירה מתורגמת

תגובות פייסבוק:

3 תגובות על נעמי שיהאב נאי, אמנות ההיעלמות

A'sW
4 במאי 2010

אלי, thanks GOD for Facebook, בזכות הפייסבוק ראיתי את הרשימה מעוררת העניין הזו וכך הגעתי (ונרשמתי) לאתר. מצפה מעכשיו לרשימות מאירות עיניים נוספות. השיר, בתרגום לדור, שמובא ברשימה מהדהד באוזניי בנימות יותר יהודיות מישראליות. כי "אני שלא מתי, שעודני חיה, … עדין … קומצת ופותחת יד קטנה אחת" נשמע [לי] כדברים שנעמי הראשונה, האלמנה השכולה אשר שדי המר לה, היתה אולי אומרת כשהיא משעשעת על ברכיה את עובד, הנכד שילדה לה כלתה אמנם לא מבנה-שלה. אשתו-של-אלן (כך אני חותמת בדף הפייסבוק שלו)

אריאלה יוסף
15 במאי 2010

אלי,רציתי להגיד מ"ס מילים על הספר הנפלא "כמעט בסוף ההתחלה" של מירנה דה פז,נהנתי מאיכות הכתיבה המצויינת של הכותבת ,
הנה:"עננים אפרפרים/שטים להנאתם/צוברים אדי-שירתם/
לכשיתמלאו ישאו קולם…/(שם,"על גדות נהר הענקה" ע"מ 24)
הספר נהדר,התיאורים נפלאים…חובה לכל חובבי השירה.
אריאלה יוסף.

חנית כהן
23 בפברואר 2011

קראתי את כמעט בסוף ההתחלה של דהפז מירנה, אני רוצה לכתוב
שמזמן (באמת מזמן) לא נתקלתי בספר שירים טוב כספר הזה
הנה מספר מילים קולעות (ציטוט) " כשפסק הגשם, השקט הנבון
הפציר בי אל החוץ לצאת
לפזר את הבדידות
ללא עכבה,כעת.
שלהבת גיל משמשה ובאה,
יצאתי את ביתי אל הטילת,
והעצב שהיה,הפך לשמחה
ולתוחלת".(ע"מ 27)

חנית כהן.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון