הכרך השני של כל שירי אבידן מכיל את השירים שכתב בשנות השלושים לחייו, כלומר מ-1964 עד 1973. בקרב אוהבי אבידן מקובל לקרוא לתקופה הזאת "התקופה האקפסרימנטלית" ביצירתו, ומן הביטוי הזה, "אקספרימנטלי", נרמזת לעתים איזו הסתייגות, קלה או חריפה – כאילו אבידן שקע באותה תקופה בהתנסויות שיריות כושלות או רק חצי מוצלחות, שנותרו בגדר תרגילי אוונגרד שפוריותם מוטלת בספק.
האם באמת יש משהו מאכזב בשירים "האקספרימנטליים" של אבידן? לפני שעונים על השאלה צריך לברר קודם במה בדיוק אבידן התנסה שם ולמען מה. תשובה אחת קופצת מייד לעין – אבידן התנסה באל.אס.די, שכן אין ספק ששיאה של התקופה האקספרימנטלית מתגלה בספר "דו"ח אישי על מסע ל.ס.ד." מ-1968, ספר שחלקו העיקרי נכתב במהלך טריפ, אבל כשבוחנים את היצירה מתברר שהאל.אס.די היה רק מרכיב אחד, ומבחינות רבות שולי למדי, באקספרימנט המבוצע בספר.
האקספרימנט נוגע לפיתוחה של טכניקת כתיבה מיוחדת הכוללת חמישה מרכיבים:. ראשית, אבידן לא כתב את השיר אלא "דיבר" אותו במהלך הטריפ. לאבידן היה כנראה צורך עמוק להחזיר את השירה אל יסודותיה הדיבוריים – ואני לא מתכוון ל"דיבורי" במובן של פרוזאי, יומיומי, נטול פיוטיות, אלא להפך, ל"דיבורי" במובן עמוק ומכושף יותר, הרומז לעידן האגדי שקדם כביכול להמצאת הכתב, לימיה הרחוקים של השירה האוראלית, זו שבוצעה בשער העיר או סביב מדורת השבט על ידי וירטואוזים של מלים המיומנים מצד אחד בתקשורת עם המוזות והאלים ומצד שני באלתור יצירתי על נוסחים שנמסרים ומשתנים מדור לדור. וזה מה שאבידן היה, בעצם – משורר מהזן המוחלט, מין נביא או שאמאן או זמר נודד, משורר כמו פעם.
ואכן, בדיוק כמו המשוררים העתיקים, אבידן לא "כתב" את הדו"ח אלא "דיבר" אותו, אלא שבעודו מדבר הוא גם הקליט את דבריו על טייפ, וההקלטה היא המרכיב השני בניסוי, המייצג מוקד עניין נוסף שריתק אליו את אבידן באותה תקופה ובכלל – טכנולוגיה. ומה שמפליא במשיכתו של אבידן לטכנולוגיה היא העובדה שהוא השתמש בה דווקא כדי להחזיר את השירה ליסודותיה הקדומים, הקדם-טכנולוגיים כביכול, אל הדיבור והמוזה והאילתור. אבידן גם היה מהראשונים שרכבו על הגל המסתורי, הניו-אייג'י, שמחבר בין התרבות הפסיכדלית ומהפכת הסיקסטיז לבין פיתוחים עתידיים בתחום טכנולוגיית התקשורת. המחשב, שנתפס בשנות הששים והשבעים כאמצעי פוליטי-מדעי של ניהול ושליטה, התגלה במלוא משמעותו רק כאשר הפך למדיום כמו-אבידני של התנסות ופריצת גבולות, טריפים וירטואליים וקהילתיות חדשה, אינטראקטיבית.
אבידן הקליט ואחר כך תמלל, כלומר העלה על נייר. ברור שבשלב הזה אבידן גם עיבד ותיקן את הטקסט המוקלט. זה לא רק לגיטימי, זה הגיוני לגמרי. הוא היה משורר, לא מתעד אובססיבי של עצמו. יותר מזה, אחת ממטרות התמלול – מילה שכמו נולדה בשביל אבידן, האיש שאהב כל-כך מלים – היתה להדגיש ככל האפשר את טבעו הגֶ'זי או הרֶאפּי או האלטקרו-פסיכדלי של השיר (ומדובר בשנות הששים, ימי הרוקנרול, הרבה לפני לידת ההיפ-הופ והטכנו), למרות העובדה שבסופו של דבר הוא ראה אור כטקסט מודפס.
אמצעי חשוב נוסף שאבידן השתמש בו היה חילוצן של המלים ממסדר השורות האופקיות שהמסורת כפתה עליהן. האותיות והמלים התחילו להתלכסן ולהשתרבט על פני הדף, מגמה שהיתה מרכזית מאוד בסצינת האוונגרד הבינלאומי של שנות החמישים והששים וזכתה לכינוי "שירה קונקרטית". השרבוט הוא ביטוי נוסף לרצונו של אבידן לערער על הקשר המובן מאליו לכאורה בין שירה וכתיבה: הוא לא הסתפק בהשבת השירה אל יסודותיה הדיבוריים, אלא גם ניסה להשיב את הכתב אל יסודותיו שלו, המשורבטים. ושם, במרחב האלקטרוני שנפער בין דיבור ושרבוט, נולד מושג חדש לגמרי של כתיבת שיר.
והיה גם מרכיב חמישי, האל.אס.די. אבידן היה זקוק כביכול למין גירוי או מסייע חיצוני שיאפשר לו לקפוץ אל תוך האקספרימנט הגדול שלו, ואל.אס.די. היה רק אמצעי עידוד וחיזוק אחד בשורת אמצעים שהמשורר גייס לצורך זה בשנות הששים והשבעים, ושבאופן מפתיע או לא קשורים כולם לפסיכולוגיה, כלומר ל"נפש". זה הרי מה שאנחנו מצפים מאל.אס.די, שיפתח את גבולות הנפש או יאפשר לה להעמיק לתוך עצמה. לכן לא פלא שאחרי האל.אס.די הופיעו שורה של אמצעי גירוי פסיכולוגיים נוספים: תחילה מבחני רורשאך וט.א.ט. שפסיכולוגים משתמשים בהם לצורכי דיאגנוזה, ולאחר מכן השיחות עם תוכנת המחשב "אלייזה", שחורגות מגבולות כרך הכל-כתבי הנוכחי ולכן למרות חשיבותן לא נאריך את הדיבור בהן, ובכל זאת נזכיר שאלייזה נועדה בראש וראשונה לדמות טיפול פסיכולוגי – וכך גם אבידן כינה אותה: "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי".
אלא שאבידן היה "בלתי מטופל מטבעו", אם לצטט שיר מוקדם שלו, וזה היסוד לאכזבה המסויימת, המובנת, שמלווה את הקריאה בשיריו האקספרימנטליים משנות הששים ובשירתו המאוחרת בכלל. אבידן לא איבד את השליטה המילולית שלו אפילו לרגע, לא איבד אותה למרות שניסה ללא הרף לאבד אותה. מחוייבותו למלים נותרה מוחלטת – והלא מודע, כלומר המסתורי או הזר או האחר או הבלתי ניתן לביטוי, וליתר דיוק הבלתי ניתן לדיבור ולהקלטה ולתמלול ולשרבוט, נותר אצלו תמיד משועמם ורדום מצד אחד או מילולי עד זרא מצד שני.
זה הנושא הגדול של "דו"ח אישי על מסע ל.ס.ד.", שקטע ממנו מצורף לרשימה – נצחונן המובטח מראש של המלים על הסם. זאת הסיבה שהספר מאכזב כל כך. אבידן היה מודע לזה, ולמען האמת לא התבייש בזה. כי האל.אס.די והנפש לא באמת עניינו אותו, בטח לא הרצון "להשתחרר" או "לזרום". עניינה אותו הטכנולוגיה העתיקה של השירה, ובאל.אס.די הוא השתמש לא כדי לשחרר אותה ממעצורים אלא דווקא כדי להכניס אותה ללחץ, להעמיד אותה במבחן ולאפשר לה להקריב את עצמה למען הניצחון. ועל אף שהניצחון הזה היה עצוב ונואש, דומה יותר לתבוסה, הניסוי היה בסופו של חשבון הצלחה גדולה. באמצעותו נולד מתוך משורר גדול אחד, אבידן של שנות החמישים והשישים, משורר גדול שני, אבידן של שנות השבעים והשמונים, על הארומה המוזיקלית המיוחדת והמתעתעת והבלתי ניתנת לשחזור שלו, ובעיקר על יכולת גילוי העתידות המופלאה, שאפשרה לו להתנבא כבר לפני כשלושים-ארבעים שנה לא רק על לידת הרשת והתרבות הפוסט-מודפסת, אלא גם על משמעותן הכבירה, מרחיקת הלכת.
דוד אבידן, כל השירים 2, 1965-1973, עורכים: ענת ויסמן ודוד ויינפלד, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק