ואן נויין, עין הכמהין

פורסם בתאריך 28 במרץ 2014 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ואן נויין היא משוררת ישראלית ממוצא וייטנאמי. הוריה נמנים עם מי שכונו בשלהי שנות ה-70 "אנשי הסירות". כוייטנאמים רבים הם נמלטו אל הים הפתוח בעקבות נצחון הצפון על הדרום, נסחפו אל אחד מחופי הפיליפינים ונכלאו במחנה פליטים, ומשם נאספו לישראל על ידי ממשלתו הראשונה של מנחם בגין, כחלק מהקבוצה השלישית והאחרונה של פליטים וייטנאמים שזכו לאזרחות ישראלית. הם נשלחו לשדרות, נדדו בין ראשון לציון, חולון ובת ים, והשתקעו לבסוף ביפו. שיריה של בתם, שנולדה ב1982, פורסמו בעיקר בכתב העת "מעין", נכרכו בחוברת דקיקה שצורפה לכתב העת ב2008, וכעת הם מופיעים לראשונה בספר, "עין הכמהין".

את שירי הספר חותם סיפור סוריאליסטי ששמו כשם הספר, על אישה שעיניה הן פטריות כמהין.   כדאי לקרוא את הסיפור, כי הוא מאיר את יופים ומורכבותם של השירים. אחת מעיני הכמהין של גיבורת הסיפור מתקלקלת, והקלקול הזה מושך אליה עדרי גברים אלימים ותובעניים שכמהים אל עיניה – הן אל העין המקולקלת, המונחת על אדן החלון, והן אל העין הרואה, הקבועה עדיין בראשה. אחד מהם, משורר ועורך מפורסם, מחליף איתה עיניים: עוקר אחת מעיניו ותוקע במקומה את עין הכמהין שלה. היא מתעוורת לגמרי והוא מתאהב, אם כי לא ברור במי. "מי את? בת כמה את? מאיפה את?" הוא שואל, והיא עונה "אני מכאן, מהעיר הזו, אני אוהבת את העיר הזו", והשורה האחרונה של הסיפור, "בסוף הרחוב הארוך ארובת רדינג", מבהירה מי העיר שהיא אוהבת.

כמעט כל פרט בסיפור הזה משלב יופי עם כאב. עיני הכמהין הן כמובן העיקר, עינים רעבות, כמהות ומעוררות כמיהה, אלא שהכמיהה הדו-סיטרית הזאת מבוססת על אי-הבנה שנחשפת בדיאלוג האוהבים המשובש שבסוף הסיפור. המשורר והעורך המפורסם מתאהב בעיניים עצמן, בזרותן ובעוצמתן, בכוחן הפיוטי, ורוצה להפוך אותן לשלו, לראות דרכן ולחשוף את המרחבים שמעבר להן. גיבורת הסיפור, לעומת זאת, יודעת מה מסתתר מעבר לעינים האלה – אהבתה הפגועה והנואשת לתל אביב, עיר שבה היא מרגישה זרה ושייכת בעת ובעונה אחת.  זהו משל מסובך לא רק על מתח בין זרות ושייכות אלא גם על בלבול בין שני סוגים של תשוקות: תשוקה לעיניים, כלומר לגוף, ותשוקה לעיר, כלומר לזהות, שפה ותרבות.

הבלבול הכואב והיצירתי הזה, בין נופים גופניים, המשובצים בעינים וחורי עינים, ונופים עירוניים, המשובצים בארובות וגורדי שחקים, מאפיין רבים משיריה של נויין, יוצר את יופים הלשוני המיוחד ומטעין אותם במורכבות רגשית ומגדרית. הנופים העירוניים ממוקמים בעיקר בגוש דן, בין יפו ד' להרצליה פיתוח, אם כי לעיתים קרובות הם חורגים לגיאוגרפיה הרבה יותר קוסמופוליטית – לניו יורק ולוס אנג'לס, מינכן וזלצבורג, פריז ואמסטרדם, מילנו והאנוי. ועל הרקע האלים והתובעני, הגברי מאוד, של הנופים העירוניים האלה, בולט גופה הבודד והכמה של המשוררת, או גוף פגיע אחר, בודד וכמה כמותה.

בקולאז'ים המילוליים שנויין יוצרת הכל נודד, מחליף מקום, מערפל את משמעותו ומניעיו – התשוקה נודדת מהגוף לעיר, האלימות מהעיר לגוף, והמשוררת עצמה נודדת בין כמיהה נואשת להאחז, להטיל עוגן, אולי אפילו להתאהב, לבין מיאוס מהכמיהה הזאת, מהשיבוש והזרות שעומדות בבסיסה ומהנדודים המתמידים שהיא כופה. ומה שמחזיק את הכל יחד, מה שמצדיק, בלשונו של אבידן "את הנשיאה המוזרה בעול / הבדידות הגדולה והיאוש הגדול", היא אהבה גדולה וכואבת לתל אביב ולשפתה, העברית.

van

ואן נויין, עין הכמהין, מעין

תגיות: , , , ,

יום שישי, 28 במרץ, 2014 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון