משוררים צעירים

דנה גולדברג כותבת אחרת, הרחק מדרכי המלך של השירה הישראלית בת זמננו. איך לתאר את ספרה החדש? אולי כדאי להתחיל בסיפור, וממנו לעבור לפואטיקה, כלומר לטכניקת הסיפור שמייחדת אותה כל

נעה שחם כותבת שירה שאפשר לכנות היפר-דקדוקית. זה הקטע שלה – לשון עברית, לשונאות, דקדוק. רבים משיריה הם מין פיוז'ן של דיון דקדוקי ושיר, והדבר בולט במיוחד בספרה החדש, השלישי,

הדבר הראשון שמתגלה כשמתחילים לקרוא את שירי "אוטו", ספר הביכורים המפתיע של עדן ג'ואן מ. סימן-טוב, הוא הכוח הרטורי שלהם. הם מכים בקורא, כמעט מצליפים בו. יש בעברית של סימן

לספרו השני של המשורר והפעיל הלהט"בי גיל אליאס יש שם נהדר: "הומוהומוהומוהום" – שלוש פעמים "הומו" ו"הום" אחד לסיום. מספיק לקרוא את השם, וכבר התודעה נסחפת לתוך מערבולת שיש בה

השירים היפים ביותר ב"דלקת", ספר הביכורים המרשים של רוי יהב, חושפים סכסוך פנימי חריף, סוג של כפילות פנימית או פיצול פנימי, שגורמים למשורר לנסות להימלט – בלי הצלחה, כמובן –

"כוחות אדירים היו דרושים הבוקר כדי להיחלץ מהמיטה" קובעת המשוררת ואשת החינוך שלומית נעים נאור בפתח ספרה השלישי, "דבר האבד", וקובעת מייד כמה אדירים: "אדירים יותר מהאש השורפת את בתי

"ככה לימדו אותנו לשרוד, ושרדנו", כותבת אודיה רוזנק בשורה האחרונה של השיר "כל עבודה" – אחד השירים החזקים ב"שמע, רפאל", ספרה השני – ומשרטטת את נוסחת היסוד של שיריה: הם

הדבר הראשון שקופץ לעין כשקוראים את שירי "הנדסת אורות", ספרה השני של המשוררת והעובדת הסוציאלית גל נתן, הוא יופים – יופי עוצר נשימה. שמו של השיר שפותח את הספר –

כשקוראים את "הרצון", ספר הביכורים המרשים של נועה שורק, קשה להתעלם מכישרונה המשוררי המובהק, מהוירטואוזיות הלשונית המסחררת שלה, אבל קשה לא פחות להתעלם מהאנרגיה הנפשית ההפוכה-לכאורה שמתגלה בשיריה – אנרגיה

"הייתי בין/ הנשמה לבין/ החיה עכשיו/ הזמן ליחידה", כותבת המשוררת וחוקרת המיסטיקה היהודית רות קרא-איוונוב קניאל בפתח "אפר ויהלום", ספר שיריה השלישי, ומסגירה את השאפתנות המיסטית שלה – המילים "נשמה",

אבישי חורי מצליח לכתוב שירים חזקים להפליא שיש בהם תקיפות יוצאת דופן, אך מה שהופך אותם ליפים באמת, יפים במיוחד, היא העובדה שהתקיפות הזאת לא באה על חשבון המורכבות הרגשית

יש הרבה כוח ויופי ב"בשר ורוחות", ספר הביכורים של לאה קליבנוף. קשה להישאר אדיש לשירים המהפנטים שלה, לאינטנסיביות הרגשית שלהם, לוירטואוזיות הלשונית. המילה היוונית "פאתוס" עולה על הדעת, לא כמילת

השירים ב"אלה שרה איתי", ספר הביכורים של אורי פרץ, מלאים ביופי רב כל כך, עדין ופגיע כל כך, שלוקח רגע – לא יותר מרגע, אבל זה רגע משמעותי, כמו זה

שם ספר הביכורים של דר פיקרסקי, "להחליק ימינה", מעלה על הדעת מייד אפליקציית הכרויות, ודי לפתוח את הספר ולעלעל בו קצת כדי להבין שהאפליקציה הרלבנטית היא ככל הנראה גריינדר. אבל

קשה להחליט אם "אקרוס/תיכון", ספר הביכורים של אפרת בלום, הוא ספר בשל להפליא, או להפך – ספר שמצטיין דווקא בבוסריות מענגת ומייסרת, כזאת שמקהה את השיניים. האמת היא שהוא גם

"אימא איקס" – איזה שם נהדר – ספר השירים השני של הסופרת והמשוררת תהילה חכימי, מפגיש שתי הוויות דומות מאוד ושונות לחלוטין: עבודה ואימהות. הן לא סתם נפגשות – הן

על גב "עונה ירוקה", ספרה השני של המשוררת והעורכת לילך ובר, כתוב שהוא "מהתל בקורא ובוחן את עירנותו באופן תדיר. מה שבמבט ראשון נראה כמו מרחב שירי נינוח וחמים הוא

אם אימהות היא ירח, לי ממן כותבת בעיקר על צידו האפל, הנסתר, הפצוע. כמו נוסעת חלל שמעדיפה לחקור את המחוזות הלא מוכרים של היקום, כלומר את אלה שנכתבים עליהם פחות