אלי הירש קורא שירה

"חותם מים", ספר השירים השלישי של המשוררת והעורכת הדס גלעד, נפתח בשיר פחד. "ילדים," היא כותבת "אני מפחדת שתעזבו את הילדות". ברור שהיא רוצה שילדיה יתבגרו וימצאו חיים מעבר לחסותה

דנה גולדברג כותבת אחרת, הרחק מדרכי המלך של השירה הישראלית בת זמננו. איך לתאר את ספרה החדש? אולי כדאי להתחיל בסיפור, וממנו לעבור לפואטיקה, כלומר לטכניקת הסיפור שמייחדת אותה כל

נדמה שספרו החדש, השישי, של יוסף עוזר הוא הצלול והאסרטיבי ביותר בספריו. יש לו שם מסורבל במקצת: "הסיסמה היתה: שמחת חג", שנוגע בלב הפצוע של הספר – מלחמת יום הכיפורים

לפני שאפנה לספרו החדש של רוני סומק, "חותמות בדרכון הגוף", אני רוצה לומר משהו על הפואטיקה של המשורר בכלל. הסיבה לכך פשוטה: אני אוהב את שירתו של סומק, אבל בספרים

נעה שחם כותבת שירה שאפשר לכנות היפר-דקדוקית. זה הקטע שלה – לשון עברית, לשונאות, דקדוק. רבים משיריה הם מין פיוז'ן של דיון דקדוקי ושיר, והדבר בולט במיוחד בספרה החדש, השלישי,

בספר שיריו החדש, השישי, "למתוח את עורקי הבוקר", המבנה המשפחתי-פואטי היפהפה שיקיר בן משה יצר בשלושת ספריו הקודמים נמתח עד שהוא מתפרק וקורס לטובת מה שקינן תמיד במעמקיו או ריחף

"ענן" הוא ספר השירים השמיני של שגיא אלנקווה, עובדה מפתיעה אם זוכרים שספרו הראשון פורסם ב2009, ומפתיעה אפילו יותר כשמגלים שכל אחד מספריו ראה אור בהוצאה אחרת. מדובר בקצב פנטסטי

"שיחה הולכת ונמשכת", ספרו החדש של רפי וייכרט, הוא ספר שירה מיוחד במינו של משורר מיוחד במינו. מכונסים בו שירים מסוג אחד בלבד – שירים שוייכרט כתב במשך  השנים למשוררים

"אושר עובר אורח", שם ספרו החדש, החמישי, של המשורר מרדכי גלילי, הוא לא רק יפה להפליא אלא גם חודר עמוק אל תוך מארג החיים והמשמעויות ששירי הספר מנסים לתאר. חווית

נעמה שקד שייכת למשמרת הראשונה, אולי המשמעותית ביותר, של משוררות ומשוררי משיב הרוח. אהבתי מאוד את ספר הביכורים שלה, "נחושת ונהר", שראה אור לפני כעשור, בזכות הפמיניזם המיוחד שלו, שהיה

הדבר הראשון שמתגלה כשמתחילים לקרוא את שירי "אוטו", ספר הביכורים המפתיע של עדן ג'ואן מ. סימן-טוב, הוא הכוח הרטורי שלהם. הם מכים בקורא, כמעט מצליפים בו. יש בעברית של סימן

לספרו השני של המשורר והפעיל הלהט"בי גיל אליאס יש שם נהדר: "הומוהומוהומוהום" – שלוש פעמים "הומו" ו"הום" אחד לסיום. מספיק לקרוא את השם, וכבר התודעה נסחפת לתוך מערבולת שיש בה

השירים היפים ביותר ב"דלקת", ספר הביכורים המרשים של רוי יהב, חושפים סכסוך פנימי חריף, סוג של כפילות פנימית או פיצול פנימי, שגורמים למשורר לנסות להימלט – בלי הצלחה, כמובן –

"אפיטפים", ספרה החדש של המשוררת וחוקרת הספרות חמוטל בר-יוסף, הוא ספר נהדר, הטוב בספריה עד כה, וזאת על אף שרוב השירים המכונסים בו פורסמו כבר בספריה הקודמים, אלא שלעצם קיבוצם

ושוב רואה אור ספר שירים חדש ונפלא של נורית זרחי, דק למדי אבל דחוס בשירים עתירי מסתורין וכאב. יש לו שם קצת מרתיע: "לרתום את השבלולים למרכבה" – שבלולים הם

אחרי שקראתי בפעם השנייה או השלישית את "הלית הלית", ספרה החדש, השמיני, הנפלא, של חדוה הרכבי, וניסיתי לחשוב מה חדש בו, מה יפה בו כל כך, נזכרתי בשיר חסר שם

ב"רפסודה", אחד השירים היפים והמרשימים ביותר ב"עירוב", ספרו השלישי של חוקר הספרות נדב ליניאל, מגולל המשורר את תולדותיו באמצעות קטלוג המיטות שבהן ישן בחייו, מיטות שהוא מכנה בראשית השיר "רפסודות

"היהודיה הנודדת" הוא שמו (הבעייתי) של ספר השירים הרביעי של מיה טבת דיין, אחד מספרי השירה המשמעותיים והאסרטיביים ביותר שראו אור בישראל מאז השבעה באוקטובר. רוב שירי הקובץ עסוקים בבריחה.