משוררים פחות צעירים

"חותם מים", ספר השירים השלישי של המשוררת והעורכת הדס גלעד, נפתח בשיר פחד. "ילדים," היא כותבת "אני מפחדת שתעזבו את הילדות". ברור שהיא רוצה שילדיה יתבגרו וימצאו חיים מעבר לחסותה

בספר שיריו החדש, השישי, "למתוח את עורקי הבוקר", המבנה המשפחתי-פואטי היפהפה שיקיר בן משה יצר בשלושת ספריו הקודמים נמתח עד שהוא מתפרק וקורס לטובת מה שקינן תמיד במעמקיו או ריחף

"ענן" הוא ספר השירים השמיני של שגיא אלנקווה, עובדה מפתיעה אם זוכרים שספרו הראשון פורסם ב2009, ומפתיעה אפילו יותר כשמגלים שכל אחד מספריו ראה אור בהוצאה אחרת. מדובר בקצב פנטסטי

נעמה שקד שייכת למשמרת הראשונה, אולי המשמעותית ביותר, של משוררות ומשוררי משיב הרוח. אהבתי מאוד את ספר הביכורים שלה, "נחושת ונהר", שראה אור לפני כעשור, בזכות הפמיניזם המיוחד שלו, שהיה

ב"רפסודה", אחד השירים היפים והמרשימים ביותר ב"עירוב", ספרו השלישי של חוקר הספרות נדב ליניאל, מגולל המשורר את תולדותיו באמצעות קטלוג המיטות שבהן ישן בחייו, מיטות שהוא מכנה בראשית השיר "רפסודות

"היהודיה הנודדת" הוא שמו (הבעייתי) של ספר השירים הרביעי של מיה טבת דיין, אחד מספרי השירה המשמעותיים והאסרטיביים ביותר שראו אור בישראל מאז השבעה באוקטובר. רוב שירי הקובץ עסוקים בבריחה.

המשוררת והבמאית שי שניידר-אילת מבססת את ספר שיריה השלישי, "מחזה קצר", על דימוי מרחיק לכת – דימוי החיים לתיאטרון, למשחק, להעמדת פנים, לבדיה. לכך מצטרף גם הדימוי המשלים, ההפוך בכיוונו

באחד משירי "היער שבדינו", ספרה החדש של המשוררת, המתרגמת והעורכת טל ניצן, מופיע המשפט "כל בדידות בודדה בדרכה שלה" – מחווה גלויה למשפט המפורסם של טולסטוי על המשפחות האומללות. קריאה

"פעם בערת", ספרה השני של המשוררת והפסיכולוגית דנה לובינסקי, הוא ספר מפתיע וחידתי, חזק ויפה להפליא, שיש בו יסוד מובהק של כפילות – אולי כמו ירח שיש לו צד מואר,

הדרך שמיטל זהר עשתה מספר הביכורים שלה, "הבית לקח", שראה אור לפני כעשור, וספר השירים החדש, "הכל יכול לקרות", היא משמעותית ומרתקת דווקא משום שחווית היסוד של שיריה לא השתנתה.

למשוררת סיון בסקין – כפי שרומז שם ספרה הרביעי, "אנחנו, חסרי המולדת" – אולי אין מולדת ואין תחושת מולדת, אלא להפך, זיכרון של גולה או נודדת, אבל ברור שיש לה

אלכס בן-ארי העניק לספרו השישי את השם "צי", שם קשה, דחוס ופתוח גם יחד, שתי אותיות שנעלמות לתוך הברה אחת שאמורה להכיל את המרובה. שורת השיר שממנה לקוח השם מתייחסת

ספרה החדש של אפרת מישורי הוא לא ספר רע. להפך, מכל הבחינות הקובעות הוא ספר טוב: יש בו שירים מצויינים, פרועים ומלוטשים גם יחד, שכל המילים יושבות בהם במקום הנכון

עשרים וארבע שנים חלפו מאז שהמשוררת, המחזאית והסופרת שז פרסמה את ספר השירים הראשון שלה, "ריקוד המשוגעת", ורק עכשיו רואה אור ספר שיריה השני, "לצאת ממצרים. ולחזור." ההמתנה הארוכה מעלה

ספרה החדש של אורית מיטל מלהיב משתי סיבות: משום שיש בו המון שירים נפלאים ממש, ולפעמים גם שמחים ומשמחים – לא קל לכתוב שירה משמחת – ומשום שהוא נכתב בעקבות

צילה זן-בר צור היא משוררת וחוקרת תרבויות מרכז אסיה, שעוסקת בחקר התרבות הנשית באפגניסטן, בעיקר  כפי שהיא משתקפת אצל יוצאות אפגניסטן בישראל. היא עצמה בת ליוצאי אפגניסטן, ושיריה מושפעים מאוד

פעם, לפני עשור בערך, השתעשע המשורר והמבקר אילן ברקוביץ' באידיאת "השירה הטוטאלית", ואפילו הוציא לאור כתב עת ספרותי שכונה "שלם – עיתון לשירה טוטאלית בעברית". כשנשאל מהי שירה טוטאלית ענה:

"אפשרויות נוספות", ספר השירים השלישי של לאה פילובסקי, הוא ספרה הטוב ביותר – דווקא משום שהוא עצוב וחשוף יותר מקודמיו, אבל גם פרוע יותר, וחשוב להוסיף: הכי חד וחכם. ובדיוק