משוררים ותיקים

נדמה שספרו החדש, השישי, של יוסף עוזר הוא הצלול והאסרטיבי ביותר בספריו. יש לו שם מסורבל במקצת: "הסיסמה היתה: שמחת חג", שנוגע בלב הפצוע של הספר – מלחמת יום הכיפורים

לפני שאפנה לספרו החדש של רוני סומק, "חותמות בדרכון הגוף", אני רוצה לומר משהו על הפואטיקה של המשורר בכלל. הסיבה לכך פשוטה: אני אוהב את שירתו של סומק, אבל בספרים

"שיחה הולכת ונמשכת", ספרו החדש של רפי וייכרט, הוא ספר שירה מיוחד במינו של משורר מיוחד במינו. מכונסים בו שירים מסוג אחד בלבד – שירים שוייכרט כתב במשך  השנים למשוררים

"אושר עובר אורח", שם ספרו החדש, החמישי, של המשורר מרדכי גלילי, הוא לא רק יפה להפליא אלא גם חודר עמוק אל תוך מארג החיים והמשמעויות ששירי הספר מנסים לתאר. חווית

"אפיטפים", ספרה החדש של המשוררת וחוקרת הספרות חמוטל בר-יוסף, הוא ספר נהדר, הטוב בספריה עד כה, וזאת על אף שרוב השירים המכונסים בו פורסמו כבר בספריה הקודמים, אלא שלעצם קיבוצם

ושוב רואה אור ספר שירים חדש ונפלא של נורית זרחי, דק למדי אבל דחוס בשירים עתירי מסתורין וכאב. יש לו שם קצת מרתיע: "לרתום את השבלולים למרכבה" – שבלולים הם

אחרי שקראתי בפעם השנייה או השלישית את "הלית הלית", ספרה החדש, השמיני, הנפלא, של חדוה הרכבי, וניסיתי לחשוב מה חדש בו, מה יפה בו כל כך, נזכרתי בשיר חסר שם

"דברי הימים", ספרה החדש של המשוררת דיתי רונן, הוא הטוב והמשמעותי בספריה עד כה. לפני שמפליגים לייחודו הפואטי, והוא בהחלט מיוחד, כדאי להצביע על מרכז הכובד האוטוביוגרפי שלו – החודשים

הדבר הכי בולט ב"פזור", ספר שיריו השלושה-עשר של האנתרופולוג והמשורר זלי גורביץ', היא הדלות המכוונת, הגלויה, של השירים הכלולים (או ליתר דיוק הפזורים) בין דפיו. דלות עשויה להיות ערך אסתטי

במרכז ספרה החדש של אגי משעול, "שירים זה מכשפות", ניצב מחזור שירים משמעותי שעיקרו דיאלוג בין המשוררת לדמות מסתורית המכונה "המגדת" – ספק קוראת בקפה, ספק דמות בדויה, פנימית או

כשאני שואל את עצמי מהם שיריו של ויזלטיר שהתאהבתי בהם בנעורי והם עדיין אהובים עלי עכשיו, מהם השירים שנותרו חקוקים בליבי למרות כל התהפוכות שעברו על השירה הישראלית בעשרות השנים

ספר שיריו החדש של רפי וייכרט, ה27 במספר, הוא אחד מספריו הטובים ביותר, אולי הטוב ביותר אי פעם, ואחד מספרי השירה היפים ביותר שקראתי לאחרונה. הוא נוגע בעניין שמאז ומתמיד

ספר השירים החדש של הסופרת וחוקרת התרבות חביבה פדיה נפתח בשיר שעורר בי חיבה מיידית, כי יש בו מחווה גלויה לשיר אהוב על רבים וגם עלי, "לאהבתי כשתשכים" של יאיר

לספרה החדש העניקה נורית זרחי שם כה יפה, "דוגמת העולם". כולנו מכירים את הדוגמה הזאת, המקצב הזה, ההדפס על האריג שהעולם עשוי ממנו – יום ולילה, אור וחושך, חיים ומוות,

ב"תפרים" חוזר ארז ביטון לרגע הנורא ששינה את מסלול חייו, רגע פציעתו והתעוורותו, כאשר רימון שמצא בשדה התפוצץ בין ידיו. הדבר קרה כאשר ביטון היה כבן עשר, ב19 בנובמבר 1951.

מאז שאני זוכר את עצמי (או ליתר דיוק: מאז שנעשיתי משורר צעיר) אהרן שבתאי מילא תפקיד מכריע בהתפתחותי ככותב וכקורא שירה, ובעצם לא רק בהתפתחות שלי: משוררים צעירים נהו אחריו

הברית של אמירה הס עם מקורותיה של השירה העברית, בעיקר עם הטקסט התנ"כי, היא טוטאלית. היו מעט  מאוד משוררים במאה ומשהו השנים האחרונות שהיו קרובים אליו כמוה, ואני חושב בהקשר

לחלק משיריה המוקדמים העניקה מאיה בז'רנו את השם "עיבוד נתונים", מונח שהיה נפוץ בעולם המחשבים של שנות השבעים, והשימוש בו סימן יומרה לכתוב שירה מסוג חדש – "מדעית", "מדוייקת", "ממוחשבת",