בספר הביכורים שלה, "נחושת ונהר", מתגלה נעמה שקד לא רק כמשוררת מצויינת אלא גם כאחת הדמויות המרתקות ביותר בחבורת המשוררים הקשורה לכתב העת הדתי-לאומי "משיב הרוח". שקד היתה פעילה מרכזית בכתב העת מאז הקמתו באמצע שנות התשעים, תחילה כמנקדת ומגיליונו הרביעי גם כעורכת – הצלע הנשית, או הרוח הנשית, בחבורה גברית בעיקרה – ומילאה תפקיד חלוצי בקידומה של שירת הנשים בכתב העת ובחברה הדתית בכלל. כעת, עם פרסום ספרה הראשון באיחור מפתיע, כעשרים שנה לאחר ש"משיב הרוח" נוסד, מתברר שהיא מילאה את התפקיד הזה לא רק כעורכת אלא גם ככותבת. כשקוראים את שיריה אפשר ממש לחוש איך היא מעצבת בהם בעדינות אך גם בעקביות את המתח הבסיסי שמשוררות "משיב הרוח" פועלות במסגרתו – המתח שנולד מתוך הרצון להשמיע קול נשי צלול, סמכותי ויצירתי, בתוך מסורת שיש בה מונופול כמעט מוחלט לקולות גבריים.
המסורת הזאת היא כמובן המסורת היהודית-אורתודקסית בגרסתה הדתית-לאומית. זה בדיוק מה שמייחד את חבורת "משיב הרוח" – העובדה שהיא פועלת מתוך זיקה הדוקה לעולם הישיבתי, הרבני, הפטריארכלי עד כאב, של הציונות הדתית, זיקה שיש בה נאמנות עמוקה לצד ממדים של מרד ומהפכה. על רוב המשוררים המרכזיים של "משיב הרוח" – כאליעז כהן, סיון הר-שפי, אלחנן ניר ואחרים – אפשר לומר שהם רותמים את מיטב מרצם למאמץ ליצור רצף בין שני מרחבים רוחניים ותרבותיים מתנגשים: בין העולם הרבני, זה שהם התחנכו בו ועדיין פועלים בתוכו, לבין מכלול הערכים והחוויות שמושך אותם אל דרכי הביטוי והמחשבה של השירה החילונית. במבט שטחי נדמה ששקד שונה מהם, שהיא רכה ומופנמת יותר, "נשית" יותר על פי הדיכוטומיות המסורתיות, אבל עד מהרה מתברר שגם היא, בדיוק כמותם, חותרת בשירתה אל מוקד הקונפליקט בין המסורת הדתית לקולה האישי, הפמיניסטי, ונותנת לו ביטוי ישיר ואמיץ.
והמוקד הזה הוא הגוף הנשי, שלא נעדר כמובן מהמסורת הרבנית. להפך: יש למסורת יחס אובססיבי לגוף הזה, אלא שהקולות שמעצבים אותו בתוכה, מנתחים וממיינים אותו לטהור וטמא, פשט ודרש, ארצי ושמימי, מותר ואסור, הם גבריים למהדרין. ומה קורה כשנרמזת פתאום האפשרות של שירה דתית נשית, כלומר של דיבור סמכותי ויצירתי שנובע מתוך הגוף הנשי עצמו? הגוף הזה מתגלה מייד פעמיים – פעם מנקודת המבט של המסורת, כמכשול וכאיום על הסדר הקיים, ופעם מנקודת המבט של המשוררת עצמה, כהזדמנות לברוא אותו ולהיברא איתו מחדש, אבל הפעם מבפנים, מתוכו, כמקור של אנרגיה יצירתית, וכאמת מידה ביקורתית לבחינתה מחדש של המסורת כולה.
וזה הפרוייקט של שקד. ספרה מעצב את הגוף הנשי בשפה שקרובה מאוד לשפת המסורת אך מזווית חדשה, רעננה להפליא. שירי הספר הם מפגש מתמיד, מפתיע, בלתי צפוי, בין צניעות במובנה העמוק והפנימי ביותר לבין פתיחות מלאה לפוטנציאלים של הגוף, שהופך שוב ושוב ממושא של מבט חיצוני, גברי בדרך כלל, למקור בלתי תלוי של כמיהה ופחד, בדידות וידידות, חוכמה ודיבור. המנגנון השירי הזה מגיע לשיאיו בשני מקומות בספר: במחזור שירים שנקרא פשוט "מחזור", ומעצב את דם המחזור כמוקד רב עוצמה של אמת ויופי, ובשיר "גומר", שמוקדש לגומר בת דבלים, אשת הזנונים שהנביא הושע נשא לאישה – קינה מרה שהולכת ומתגלה כשיר הלל רווי באהבה ובכאב למרחבים הבלתי נדלים של הגוף הנשי, ובעצם של הגוף האנושי בכלל, אלה שלא רק איש האלוהים אלא גם אלוהים בכבודו ובעצמו לא יכול לרדת לחקרם או לכבוש עד תומם.
נעמה שקד, נחושת ונהר, הקיבוץ המאוחד
- הספר באתר ההוצאה.
- שירים נוספים ב-ynet.