"משא המשוגע", ספר השירה החדש של אמיר אור, הוא צרור של נבואות חורבן מרות במיוחד. פתיחת הספר פוליטית מאוד. "עוד מעט העיר נהפכת", מצהיר המשורר בעקבות ספר יונה ("עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת"), ומונה את חטאי "העיר" – שאפשר לזהות עם ישראל, תל אביב או ירושלים – אחד לאחד. הוא פותח בעוולות חברתיים כעבדות ועושק, רדיפת בצע ושחיתות שלטונית, ומסיים בעוולות הכיבוש, "התנחלויות אושויץ והתנחלויות מצדה", תוך רמיזה ברורה לקשר בין השואות שכבר היו לזו שעתידה לבוא. נבואות השואה זוכות לחיזוק בשירים נוספים בספר, כמו בשיר העתידני "היסטוריה", שמוזכרים בו בין השאר "מדינת איסראיל, חורבן המקדש השלישי של היודן, שואת ארמגדון וספרות ההיבריש".
האם אור צודק? כמובן. עיקרון-היסוד של אמנות הנבואה קובע שכל הנבואות נכונות: החורבן תמיד יבוא אם נמתין לו די זמן, והגאולה תמיד תרחף מעבר לאופק. הפרטים, כלומר איך ומתי הנבואה תתגשם, פחות חשובים – בסופו של דבר מדובר במילים, ותמיד אפשר להציע להן פרשנות הולמת בעקבות הנסיבות המשתנות. כשמבינים את זה, מתנסחת מאליה השאלה שניצבת בבסיס המסורת שמחברת את שירת הנבואה העתיקה עם השירה הפוליטית של המאות ה-19 וה-20 – והשאלה היא איך מצליח המשורר להעניק לשיר שכתב ערך ותוקף שחורגים מהאמת הבנאלית הכרוכה בכל התנבאות. הרי המוות ידוע מראש, ותפקידם של העוול והצדק או הפחד והתקווה בחיי אדם מובן מאליו, ולכן האתגר הוא להפוך את הידוע מראש והמובן מאליו לתוכן חדש ומשמעותי, קצת פחות ידוע ומובן. .
התשובה הפרדוקסלית היא שכמעט כל שיר נבואי בעל ערך מכיל מנגנון פנימי שמערער על תוקפו, ומאותת לקוראים שלא מדובר בנבואה "אובייקטיבית", אלוהית או מדעית כביכול, אלא בקול אנושי קונקרטי, מעורב ומחוייב, שנע בין אימה ותקווה, אהבה וזעם, ידיעה וספק. אצל נביאי התנ"ך המנגנון הזה בולט במיוחד, בזכות המתח המובנה בין הקול האלוהי שמתימר לדבר מגרונם והכאוס הלוגי והרגשי של השפה האנושית. משוררים מודרניים, שאלוהים פחות נגיש להם, נוקטים בטכניקות דומות למדי, ומערערים על "האובייקטיבית הפוליטית" של שירתם באמצעות חשיפה אישית ורגשית קיצונית (כמו אצל רביקוביץ, למשל), הדגשת חוסר האונים של הקול המתנבא (ויזלטיר מומחה בזה), או שבירת קולו של המשורר למערבולת של קולות מסוכסכים, פנימיים וחיצוניים. הנבואה מאבדת אמנם את תוקפה כהגדת-עתידות, אך מצליחה להפוך לשיר: לביטוי ייחודי ומועצם של טמפרמנט אישי, נסיון חיים ותמונת עולם.
אי אפשר למצוא אצל אור את הטכניקות האלה. נבואותיו מנוסחות בשפה מהודרת, סגורה ומעגלית, שאינה חושפת את המשורר, מניעיו ונסיבות חייו, ואינה מניחה לספקות או לקונפליקטים לחדור לתוכן. נוצר חלל ריק, שאור מפצה עליו באמצעות נאמנות משוכללת למסורת שבמסגרתה הוא כותב. ולמרות האלוזיות הרבות של שיר הפתיחה לנביאים כיונה או מיכה, כשממשיכים לקרוא בספר מתברר שהמסורת שאור נאחז בה אינה עברית אלא יוונית, ושהטקסט המכונן מבחינתו הוא הברית החדשה. ואכן, הכיוון הפוליטי של שירי הפתיחה מתפוגג בערך באמצע הספר לטובת שפה תיאולוגית חגיגית שאופיה נוצרי או גנוסטי: שפה שמדברת בשבח "הרוח" ובגנות "הבשר", ומשתמשת בפחד המוות כאמצעי מרכזי, מכריע, להטלת יראה ולהתעוררות רוחנית.
אנחנו זוכים לשחזור מוצלח, ואפילו מוצלח מאוד, של מסורת עתיקה וזרה למחצה. הבעיה היא שנוצר פער בין התוכן הפנימי של הספר – פחד ועלבון, לבין תכניו הגלויים – נבואות חורבן אפוקליפטיות ודרשות רוחניות שאפתניות. אין ספק ש"משא המשוגע" הוא ספר שנכתב מתוך מצב רוח קודר, כזה שמזמין חשבון נפש, אלא שאין בו חשבון נפש, לא אישי ובטח שלא פוליטי. במקום התמודדות ישירה עם פחדיו ועלבונותיו מציע לנו "משא המשוגע" רוח רפאים של מוכיח בשער, שמנקודת מבטו כולנו רוחות רפאים. ואפשר לשער שאם נמתין די זמן, נבואותיו המרות יתגשמו כולן, ככל נבואה אחרת.
אמיר אור, משא המשוגע, הוצאת קשב לשירה
תגובה אחת
מעבר להיותו ספר מחאה בועט, מדובר על שירה יפהפיה וייחודית כך. חוית קריאה אחרת שחבל להפסיד.
ניתן לרכוש עכשיו באתר אינדיבוק לספרות עצמאית:
http://www.indiebook.co.il
קונים באתר בקלות ומקבלים עותק מודפס ע-ד הבית!