אלי אליהו, עיר ובהלות

פורסם בתאריך 23 בדצמבר 2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ספרו השני של אלי אליהו מצטרף למגמה הולכת ומתרחבת בשירה הישראלית הצעירה: משוררות ומשוררים שהולדת בנם הבכור או בתם הבכורה מחוללת תפנית משמעותית בשירתם. משוררות ומשוררים תמיד הולידו בנים ובנות, ולפעמים אפילו כתבו עליהם. מה שחדש הוא הביטוי המועצם, המסוחרר מרוב אושר ופליאה, של חווית ההורות, בעיקר ההורות בתחילת דרכה, והמקום המרכזי שניתן לה: לא רק כציון דרך ביוגרפי אלא כהתגלות שיש לה ממדים ספרותיים מרחיקי לכת. כאילו החיים והשירה באמת נולדו מחדש עם ההורות, או לפחות חשפו סוף-סוף את משמעותם.

דברים דומים כתבתי בחודשים האחרונים על ספריהם החדשים של סיון בסקין ואלחנן ניר. אצל כל השלושה, אליהו, בסקין וניר, ניכרת קפיצה פואטית מספרם הראשון לשני, ואצל שלושתם הקפיצה מחוברת באופן ישיר להולדת הילד הבכור. מי שהעניק למסורת החדשה, כבר לפני כשלוש שנים, את אחד מביטוייה הנלהבים והמגובשים ביותר היה ליאור שטרנברג – משורר מופנם מאוד בדרך כלל, ומבחינה זו דומה לאליהו – בספרו "באור החם". רפי וייכרט הצטרף אליו ב"שירים לדר", ואורית גידלי, בעיקר בספרה "סמיכות", תרמה למסורת המתהווה את אחת הגרסאות היותר סבוכות ואפלות שלה. וזהו תיאור חלקי בלבד של המסורת החדשה.          

הדמיון בין אליהו ובסקין, משוררים עם פואטיקות הפוכות כמעט, מפתיע אפילו יותר: שניהם פותחים את ספרם בדמותו של יונה הנביא כמי שמייצג את המעבר מפואטיקה לפואטיקה: מפואטיקה של בדידות ויחידות (אצל אליהו) או אנרכיה והתרסה (אצל בסקין) לפואטיקה של הורות ומשפחה. כמו יונה או בסקין לפניו, בורח אליהו בשירים הפותחים את ספרו מהבשורה שרודפת אחריו, נכשל ולבסוף נכנע ומתמסר לה. כשממשיכים לקרוא מתברר שהבשורה היא בשורת המשפחה, ואילו הבריחה מפניה מייצגת את הבדידות, או במילותיו של אליהו בשיר גלוי-לב במיוחד: את הנכונות לאהוב "רק את מה שאינו משיב אהבה": מלים, רוחות רפאים, ובעיקר פנטזיות ארוטיות ואינטלקטואליות שמקדשות כמיהה אינסופית, ריק וכאב. רעיונות דומים למדי, המתארים את ההורות כמפתח למעבר מאין ליש, ממוות לחיים, מכמיהה למימושה או מפנטזיה למציאות, אפשר למצוא בניסוחים ובהקשרים שונים במקצת גם בספריהם של גידלי, ניר ושטיינברג.

ב"עיר ובהלות" ארבעה שערים, ובעוד הראשון, השני והרביעי מוקדשים לפרישתה של הפואטיקה המשפחתית החדשה, השלישי מכיל שירי בדידות ויחידות הדומים בכיוונם הכללי לשירי ספרו הראשון של אליהו. אלה שירים יפים מאוד, עדינים וחכמים, אך נרמז בהם המבוי הסתום ששירתו היתה עלולה להיקלע אליו אלמלא פריצת הדרך המשפחתית. הקושי ניכר בעובדה שרבים מהם בנויים כהומאז'ים לשירים של נתן זך. השירים הטובים יותר בשער מפתחים דגמים שזך הצטיין בהם בספרו השני, "כל החלב והדבש", בעיקר שירים שמציירים נופים של שעת ערב או לילה ומטעינים אותם במנות שוות של יופי שביר ובדידות קוסמית. הפחות טובים משחזרים נוסחאות משירת המחאה שזך כתב במלחמת לבנון הראשונה. האהבה הגלויה שממלאת את שאר שערי הספר, ומופנית לא רק לבתו הבכורה של המשורר אלא גם לאביו המת, יוצרת מייד מרחק מהשפעותיהם הישירות והעקיפות של זך וממשיכיו, ומאפשרת לאליהו לגבש קול עצמאי, מעודכן ומורכב. 

השיר המצורף משקף ניסיון מרתק של אליהו לגשר בין פואטיקת הבדידות של ספרו הראשון ופואטיקת האהבה של ספרו השני. ירושתו העתידית לבתו, הוא מצהיר, היא סך כל אי הידיעות שלו. אפילו אם הזולת קיים הוא אינו יודע – רמז גלוי לנטיה הסוליפסיסטית של שירתו המוקדמת. השיר נגרר מייד לסתירות: האם גם את הספק בקיומה או בקיומו הוא מוריש לבתו? ואם אי הידיעה שלו רחבה כל כך, מנין היומרה לדעת כבר עכשיו מה תהיה ירושתו? אך דווקא הסתירות האלה, הקפיצה המסתורית אל מעבר לזמן, לריק, לאי הידיעה, הן עיקר השיר: ודאותה של האהבה לבת, שחותכת את כל הספקות.

אלי אליהו, עיר ובהלות, עם עובד

תגיות: , , , ,

יום שישי, 23 בדצמבר, 2011 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על אלי אליהו, עיר ובהלות

מנחם דוד
23 בינואר 2012

הרגע הזה בו הגיחה הבת הבכורה הוא בהחלט רגע מכונן
שהרי בו בעיקר, הצטרפו שתי זהויות חדשות אבא ואמא
http://menahemdavid.wordpress.com/2012/01/13/2-3/

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון