טוביה ריבנר, שירים סותרים

פורסם בתאריך 20 במאי 2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ספרו החדש של טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל תשס"ח, הוא אולי השמח בספריו, ויש בעובדה הזאת משהו מנחם אך גם חידתי שכדאי לנסות להבין. שירתו של ריבנר השתנתה מאוד במהלך השנים – הוא כותב כבר קרוב לששים שנה – אבל כמעט תמיד היה בה משהו כאוב וקשה במיוחד. חווית היסוד שלה היא פרידת המשורר מבני משפחתו שנספו בשואה, פרידה שהתרחשה בשני שלבים, ראשית כשריבנר היגר מסלובקיה לארץ ב-1941 בהיותו בן 17, ושנית כשהתברר שהעולם שעזב חרב עד היסוד ותשתית קיומו אבדה מתחת להריסות. את רוב שירתו הקדיש ריבנר לניסיון לעבד את תחושת החיים הקשה מנשוא שלאחר האובדן – חיים של גלות בהווה שומם וזר, כמעט חלול, שמקורותיו נעלמו מעבר להרי החושך ועם זאת הם נוכחים בכל עוצמתם במרחב הסגור והקרוע, הפרטי עד יאוש, של הגעגוע והזיכרון, ובעקיפין גם של השירה והאמנות.

מה שהפך את שירתו למעוררת כבוד, ותרם תרומה מכרעת לזכייתו בפרס ישראל, היתה התעקשותו המתמדת של ריבנר על הקושי, כלומר על פרטיותו וסגירותו של הכאב. המתיקות המסוימת שאפיינה את שיריו המוקדמים נעלמה די מהר, וריבנר חתר מאז, בעקביות ראויה לציון, לשירה שאין בה שום סוג של התרפקות או היאחזות בנחמה, והיא מחוייבת בכל מאודה לניסיון לשקף את האובדן והשממה כשהם לעצמם, על צחיחותם המרתיעה והתסכול הכרוך בהם. במידה רבה תולדות שירתו של ריבנר הן תולדותיה של חריקת שיניים מתמשכת – שירה שפני השטח שלה נוקשים וטרשיים במתכוון, ואת זכות קיומה, כלומר את יופיה המיוחד, היא טומנת במקומות עמוקים מאוד.

על הרקע הזה קשה שלא להשתאות לעוצמת השמחה שפורצת בשיריו החדשים. נכון שמדובר במהלך רחב יותר, שראשיתו לפני כעשר שנים, ועם זאת ברור שככל שהמשורר מעמיק לחדור אל תוך העשור התשיעי לחייו קולו לא רק הולך ונפתח אלא מניב שירים מנוחמים יותר ויותר. אמנם גם בספר החדש יש חטיבת שירים שבה ריבנר נאמן לנימות הכאובות יותר של שירתו (ביניהם שירים חזקים במיוחד, כמו "זה שנים" שעוסק במפלצתיותם הבלתי נמנעת של החיים ו"הימים הריקים" שעוסק בדיכאון שאין ממנו תקומה) אך בכללם שיריו החדשים הולמים את שם ספרו, "שירים סותרים", שכן נובעת מהם חדוות חיים שכמו עומדת בסתירה ליסודות שירתו, כלומר לחוויות האובדן, הישימון והזרות.

מה ההסבר לנחמה החדשה, המאוחרת, השופעת בשיריו של ריבנר? האם השירים עצמם מספקים לה הסבר? התשובה היא במידת מה חיובית, אם כי גם מבחינה זו נותר ריבנר נאמן לעצמו, כלומר לצד הלא מתמסר של שירתו, ואת ההסבר הוא הופך לרשת קטועה ומוצפנת של רמזים המדלגים בין שירי הספר, ועוטפת אותם במין הילה השרויה על סף התפוגגות.

אני נרתע מניסוח ישיר של ההסבר, ובכל זאת אפשר לומר בזהירות שמי ששירתו עמדה בעיקרה בסימן האבל על מותם של אנשים אהובים, שומע אולי תווים ישנים-חדשים כשהוא עצמו חש קרוב יותר למקום שאליו אהוביו נעלמו ובו הם עדיין קיימים במצב צבירה מסתורי – מימד הזמן הפרדוקסלי שאליו הכל זורם וממנו הכל נובע, ואפילו האבל מוצא בו מנוחה. רמז להסבר הזה אפשר למצוא במלים החותמות את השיר המצורף – "יפה העולם על קו הקץ" – אבל בשירים אחרים בספר יש לו רמזים נוקבים ומורכבים אפילו יותר. שירתו של ריבנר הוקדשה תמיד למימד הזמן השבור שבו היש והאין נפגשים, אבל בשיריו החדשים, "הסותרים", מתברר ביתר שאת שהמימד הזה אינו רק מקור של קרעים שאינם ניתנים לאיחוי אלא גם של שמחה ונחמה, הנרמזות בשירת הציפורים כשם שהן נרמזות בשירתם של בני אדם, אף שתוכן רצוף כאב ואימה.

טוביה ריבנר, שירים סותרים, אבן חושן

 

תגיות: , , , ,

יום שישי, 20 במאי, 2011 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון