שחר-מריו מרדכי מוכשר כמו שד. הוא כותב כמעט בכל סגנון אפשרי, ורבים משיריו הם פרודיות משוכללות או הומאז'ים משועשעים למשוררים עבריים שקדמו לו – ממשוררי התנ"ך, התפילה, הפיוט, תור הזהב והתחיה ועד נתן זך ואגי משעול. אני לא מכיר אותו, וגם אחרי שקראתי את ספר הביכורים הגדוש שלו קשה לי להבין מה בדיוק הוא רוצה – אם כי יש לי השערה שאגיע אליה בסוף הרשימה – אבל אין ספק שכמשורר הוא זריז ומשכיל יותר מרוב בני דורו.
נתן זך בולט במיוחד כמקור השפעה. ממש כמוהו, מרדכי מומחה בכתיבת שירים שנעים בין סנטימנטליות ואירוניה – אלא שהסנטימנטליות שלו אפילו דביקה יותר, האירוניה בוטה יותר, ומה שמחפה על העדר המעצורים המסויים הזה, הפוסט-מודרני כל כך, זה כשרונו להזרים ממקלדתו מערבולות אינטילגנטיות של מלים. מרדכי הוא משורר מהזן המפתה, כזה שמטרתו העיקרית היא לדוג לעצמו קוראים. שיריו דומים במקצת לפתיונות – אם כי, כמו שנרמז קודם, השאלה המסקרנת באמת היא מהו הקרס שמוטמן בתוכם.
מכיוון שזה ספר ביכורים מרשים כל כך, זו גם ההזדמנות להכריז על התרקמותו של זרם רחב למדי בשירה הישראלית של ראשית שנות האלפיים, שאפשר אולי לכנות זרם "המתיקות שאחרי". מרדכי מצטרף לשורה מגוונת של משוררים כדורי מנור, יקיר בן משה, אמיר אור, חגית גרוסמן, רפי וייכרט, אנה הרמן, אילן ברקוביץ', יערה שחורי ואחרים, שחלק מהם קשורים בקשרי ידידות חבורתיים וחלק לא, ולכולם משותף הרצון להישען על דגמי שירה מסורתיים, להמתיק את שירתם ככל האפשר, ולהתייצב כנגד שתי מגמות מתחרות, לא פחות בולטות, בשירה הישראלית הצעירה – המגמה הפוליטית על כיווניה השונים, המזרחיים, הפמיניסטיים או הפרו-פלסטיניים, והמגמה שמבקשת להוריד את השירה מפסגות העבר אל קרקע ההווה, ולהקטין את דמותה כדי להתאימה לממדים של בלוג או טוויטר. בשתי המגמות הללו בולט מאוד עוקץ מרדני וביקורתי, והן נוטות להעדיף את החד והמתריס, ולעתים אף את המרושל או המגומגם, על פני המעודן והמיומן.
מה שמייחד את מרדכי בקרב משוררי "המתיקות שאחרי" – והופך אותו לנציג בולט של הזרם – זה הגיוון הרב של דגמי העבר שהוא משתמש בהם, והחיבה שלו לאירוניה והומור. ההרגשה היא שמעבר לאהבתו לשפה העברית הוא לא מחוייב לכלום, והעדר המחויבות הזה מאפשר לו מידה רבה של חופש פעולה. הדבר בולט מאוד בשירי האהבה שלו. שוב, כמו אצל זך, אלה הם בעצם שירי פרידה שמתרפקים על המתיקות שאבדה לבלי שוב, המתיקות שאחרי, ולא שירים שחותרים לאהבה ממשית. הצד השמח והמקורי בשירי האהבה האלה, שאולי קשור גם הוא לצורך של מרדכי בחופש פעולה, הוא הביסקסואליות שלהם, ויכולתם לנוע במרחב פתוח יחסית של דימויים מגדריים.
השירים המעניינים ביותר בספר הם השירים הפוליטיים. מה שמפתיע בהם זו העובדה שמרדכי מציע, ובכך הוא יוצא דופן מאוד בשירה הישראלית הצעירה, נוסח חדש, משחקי ומשועשע לכאורה, של שירה ציונית. לשיריו יש שוליים רחבים של מודעות עצמית, של מה שכיניתי קודם אירוניה והומור, כך שזוהי שירה ציונית עם לא מעט מרכאות וקריצות עין – שירה "כאילו"-ציונית, אם תרצו – אבל ההרגשה היא שחיציו המחודדים באמת מופנים בסופו של דבר, כמו בשיר המצורף, לא כנגד מדינת ישראל והמיתוסים שלה, אלא כנגד הסנטימנטים הפוסט-ציוניים שמשגשגים בצילה. אז אולי זה המקום שבו מרדכי מחויב באמת, אולי זה הקרס שמסתתר בפתיונות הפואטיים שלו – הקרס הציוני. ויש לומר שהמשיכה של מרדכי לדימויי יסוד ציוניים מתיישבת היטב עם נטייתו הבסיסית לשאת חן ולהקסים, ועם החיבה הנלהבת שלו למסורת העשירה והרבגונית של השירה העברית – מסורת שנעשתה מודעת לעצמה במאה ה-19, עם הופעת הלאומיות היהודית.
שחר מריו מרדכי, תולדות העתיד, אבן חושן
- הבלוג של שחר מריו מרדכי.
- עמוד הספר באתר ההוצאה.
- רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.
- רשימה של דפנה שחורי.
- רשימה של אילן ברקוביץ' ב'הארץ'.
- תמר משמר על הספר.
15 תגובות
נפלא!
שרון, תודה!
אלי אהבתי יותר את הביקורת שלך כביקורת, מאשר את השיר הספציפי הזה של שחר מריו, שהוא יותר אמירה ופחות שיר. אם כי אני מבינה למה בחרת דווקא בשיר הזה להבליט את הדברים החשובים שמצאת לנכון להביא בביקורתך, ומנסים למפות איזה שהם הלכי רוח בשירה הישראלית בשנים האחרונות.
דווקא בשירים אחרים שראיתי שלו (טרם ראיתי וקראתי בספרו החדש)
ביניהם "לאה" שאני ואדם דוברז'ינסקי השלמנו לטרילוגיה בפייסבוק, מצאתי יותר עומק גם נפשי וגם פואטי, שמעורר השראה רבה והתעלות רוחנית, ששיר מהסוג הנ"ל חסר אותו. הייתי מוסיפה לפחות עוד שיר אחד לשיר הנ"ל, בביקורתך, לחשוף עוד צד בכתיבתו.
בשביל זה יש את הבלוגים באינטרנט, בשונה מהעיתון המודפס, בהם תמיד אפשר לערוך מחדש, ועוד להרחיב….:-)
מסכים בהחלט עם נעמי הר-ירוק. לא ברורה הבחירה בשיר המובא כאן. הוא אינו מייצג את מכלול השירים שבספר, שיש בהם, כפי שציינת, מכל טוב וטובים בהרבה מזה המובא כאן. אני הייתי בוחר את השיר הפותח את הקובץ: "זירת הפצע".
נתקלתי כאן בשם לראשונה.
השיר דווקא כמו שכתבת מפתה, מעניין, ומעורר – ובכך דווקא כן מצאתי אותו מרגש
שחר הוא לפני הכול "זירת פצע" שממנה שלוחות חיציו לסוגיהם. יקרא המבקר שנית.
כמובן, צריך להיות שלוחים חיציו. ובכל זאת יקרא המבקר שנית כי הזירה הנכונה לא נלכדה בחכתו.
לא אוהב את שיריו של שחר מריו, הם נדושים ולעוסים וחלק גדול
מהם נשען על גימיקים ואנטגוניזם שיטחי כמו עשרות שירים פוליטיקאיסטים שנקראים בזמן שהם פורסמו לגופ העניין אבל אחר כך מקבלים ריח של נפטלין. לא סובל את הריח של האופנה האחרונה מאחורי הרעיונות הלא מהפכניים שלו, אלה תגובות פרווה וסוג של דשדוש במי אפסיים, ובעיקר לא סובל שהוא לוקח ממשוררים ידועים משפטים שלמים ומספח כאילו שהוא המציא אותם. אם לוקחים משפט ממשוררים ידועים צריך לשים כוכבית ולמטה לציין המשפט לקוח משיר זה וזה של המשורר/ת הזה והזה, עם כל הכבוד, לא קראתי עד היום שיר אחד שראוי להתייחסות של השרבטן הזה, הוא אולי פופולרי כי הוא כותב קל קליט ונגיש, אבל מעבר לזה זאת לא שירה
אלא אוסף השפעות שציניות לא סימפטית עולה מהם.
תודה לנועה והגל על תגובותיהם, ותודה לנעמי, איתי ועין על העצות.
חשוב אולי להזכיר שאני מבקר, ולא יחצן או פרשן מטעם.
אני בוחר את השיר המצורף לרשימה על פי חמישה עקרונות.
עיקרון אחד הוא טכני – השיר צריך להתאים בגודלו לפורמט העיתונאי של הטור: חמש מאות מילים שלי, פלוס שיר שאורכו המירבי הוא כשמונה עשרה שורות, אם כי יש חשיבות גם למספר הבתים ולאורך השורות. השיר "זירת פצע" לא בא בכלל בחשבון מבחינה זו, כי הוא ארוך הרבה יותר מדי.
העיקרון השני הוא אישי: אני משתדל לבחור שיר שנראה לי יפה ובעל ערך.
העיקרון השלישי הוא קצת פחות אישי: בין שני שירים שהם יפים בעיני באותה מידה – תמיד אעדיף את השיר שיופיו נראה לי נגיש יותר. במלים אחרות: אני משתדל להעניק נחת רבה ככל האפשר לא רק לעצמי, אלא גם לקוראי.
העיקרון הרביעי הוא הכי מסובך. אני בוחר שיר שמתחבר טוב לרשימה. הרשימה והשיר הם מכלול, שהיחסים בין חלקיו חשובים לי. היחסים האלה משתנים משבוע לשבוע. לפעמים השיר מבסס או מדגים טענות שמופיעות ברשימה – ולפעמים להפך: מרחיב אותן, מעמיק אותן, לפעמים אפילו מתפקד כמין אנטיתזה של הרשימה.
ויש עיקרון חמישי, סודי.
כמעט ולא מכירה את שירתו של ש"מ מרדכי, לצערי, ואסירת תודה לנעמי הר ירוק ולאדם דוברז'ינסקי על "לאה" שפגשתי בפייסבוק בזכותם, אבל מבקשת לומר, אלי, כי אכן מציץ "הקרס הציוני" מתוך השיר שבחרת להביא כאן: העין-לציון-צופיה של סבא יום-טוב של שחרר מריו, שכוונה לפאתי /מערב / קדימה. ויפה השיר בעיניי, אף שאולי שירים אחרים של היוצר מעוררים עוד השראה והתעלות. ומה שכתבת, אלי, בהחלט עורר בי רצון לקרוא משירי שמ"ש – ועל כך תודה. (וסקרנית, מודה, לגבי העיקרון החמישי…כן, כתבת: "סודי". אבל אולי רמז?)
אתי רון אתה דובר לדינו?
אלי את העקרון הרביעי שלך הבאתי כבר בתחילת התגובה שלי:-)
בקשר לעתון המודפס. חוץ מההגבלה של טורך ל- 500 מילים
ישנה עוד מיגבלה כלשהי שאתה חש או יודע אותה… על פי
העורך מערכת וכד'? אם אתה יכול להגיד..
הילה אני שמחה לשמוע ששמת לב לטרילוגיה וקראת אותה. אז למה לא הגבת שם? הנה קישור למי שמעוניין לראות על מה מדובר.
http://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=131704846851743&id=100000578557055
ולגבי העקרון החמישי הסודי של אלי.
אולי נשאיר לו איזו שהיא חלקה קטנה של הזכות לשמירת פרטיותו. מה את אומרת הילה?:-) אבל מותר לנחש מה שרוצים. נכון אלי 🙂
יש לי הרגשה שה" העיקרון החמישי" של אלי הוא פרודיה (או הומאז') לשיר המפורסם של חזי לסקלי. גם בספר של שחר מריו מרדכי מופיע שיר המתייחס לשיר הבא:
שלוש סיבות/ חזי לסקלי
אֲנִי שׂוֹנֵא שִׁירָה
וְיֵשׁ לְכָךְ שָׁלֹשׁ סִבּוֹת.
הָרִאשׁוֹנָה: אֵינִי יָכֹל לְהָנִיחַ אֶת רֹאשִׁי עַל כְּתֵפֶיהָ שֶׁל הַשִּׁירָה.
הַשְּׁנִיָּה: הַשִּׁירָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהָנִיחַ אֶת רֹאשָׁהּ עַל כְּתֵפִי.
הַשְּׁלִישִׁית: לַשִּׁירָה אֵין רֹאשׁ אוֹ כְּתֵפַיִם.
וְיֶשְׁנָהּ גַּם סִבָּה רְבִיעִית."
גיורא – תודה על הפרשנות! אני מתקשה להחליט ביני לבין עצמי עד כמה, אם בכלל, הייתי מודע לעניין כשכתבתי את התגובה – זה היה לכל היותר בשולי תודעתי, ואני מעדיף שזה ישאר שם.
קראתי את הסיקורת על שירתו של שחר מריו
וראיתי באיזו שחצנות יצרת דור חדש של שירה
"המתיקות שאחרי" כמדומתני.
ברצוני להעיר מספר הערות – הביקורות שלך על אמיר אור בעיני הן מוקצות מחמת מיאוס ולו רק מכיוון שאינך מכיר לא את השירה שלו לא את מקורותיה ולא את אמירותיה.
מבקר הספרות – ולא הפרשן – לפני שהוא כותב כדאי שיגלה קצת בקיאות בחומר עליו הוא כותב – לא הרבה- רק קצת
ואכן, אמיר אור ושחר מריו כל אחד כבודו במקומו מונח והערכתי לכל אחד מהם – אינם שייכים לאותו הדור. אמיר אור פאץ לתודעה הישראלית בראשית שנות התשעים, מרצונו הפסיק להתראיין – אך לא ליצור – שחר מריו התחיל לפרסם לא מכבר – הצורה שכל אחד מהם כותב היא שונה לחלוטין.
אמיר אור אינו מתעסק בשירה פגאנית, אם היית עוקב אחרי מקורות שירתו אולי היית יודע זאת – האמירה של אור היא רחבת היקף ודומה לזך רק בדבר אחד ההסתמכות על עזרא פאונד.
אכן, שחר מריו, כותב מזירת הפצע ואמיר אור כותב ממקום אחר לחלוטין. נואל בעיני ובורות היא לאדם שמשרבט ביקורת ליצור לכאורה איזה דור חדש שאינו דור ואינו מקשה אחת.
ולסיום – הסיקורות שלך אותי הן מעצבנות ביותר, אין בהן עומק, ואינן מעידות על כל ידע אמיתי או על חקירה ספרותית שהיא. מס שפתיים או הבעת דיעותיך האישיות יכולות להיאמר במסגרת חוג חברים – חבל שהן מתפרסמות מכיוון שהן גורמות יותר נזק מאשר טוב.
ומה אומר לך – קצת כבוד לשירה, קצת יותר עומק ואני מקווה שאתה גם קצת יותר תשכיל בוודאי על פני אלה שעליהם אותה כותב.
אוי לה לביקורת הספרות שככה התדרדרה.
חוה
לאלי
אני עדיין מחכה לתגובתך
חוה