המילה הרלבנטית לתיאור שירי "התאומים", ספרה החדש של אורית גידלי, היא מילה קשה, "בגידה", במשמעותה הסבוכה ביותר – בגידה בבן זוג. רומן מחוץ לזוגיות. פריצתה של הבטחת הנאמנות הכרוכה בברית בין אוהבים. אני זוכר כמה אהבתי את "שירי הנבגדת" של נעם פרתום מספרה הראשון, כמה הערצתי את העוצמה הכרוכה בנכונות לכתוב מעמדת החולשה הנוראה הזאת, וברור שיש זיקה בין פרתום וגידלי, המבוססת על פואטיקת גילוי הלב המשותפת לשתיהן, ועל נחישותן לכתוב אמת באופן חודר וממצה. אלא שפרתום כתבה את שירי הנבגדת שלה לבן זוג מתכחש ומתעלל שלכד אותה במערכת יחסים הרסנית, ולכן היה משהו משחרר בנכונותה להכיר בנבגדותה. גידלי, לעומת זאת, נאלצה לכתוב את שירי הנבגדת שלה לבחיר ליבה, מי שהקים איתה משפחה, הגבר שבנאמנותו היא לא הטילה ספק ובגידתו בה קרעה את חייה לשניים: לכל מה שקדם לבגידה – או ליתר דיוק: כל מה שנדמה שקדם, כי כשנבגדים הכל מתערער, גם הזיכרון – ולמה שנותר אחריה.
ויש לומר שגם אצל גידלי, כמו אצל פרתום, מדובר בתת-ז'אנר יוצא דופן, זועם ופרוע במיוחד, של שירי קינה. אם כי כדאי לדייק ולהבהיר שקינת הנבגד דומה יותר לקינה על מקדש שחרב או עיר שחרבה מאשר לקינה על מותו של אדם אהוב. אין כאן מוות אבל יש חורבן. ברור שאין נורא מאובדן חיים, אבל דווקא בהקשר זה אפשר להיזכר במשורר אהוב נוסף, המשורר הסיני דו פו, שכתב (בתרגומו של דן דאור): "בפרידה מן המת למדנו לכבוש את קולנו./ בפרידה מן החי אין מן הצער מפלט." אין נורא ממוות, אבל לפחות ברור לאן ההתאבלות מכוונת – להשלמה, לנחמה, לפרידה. עם בוגדים זה הרבה יותר מסובך, במיוחד עם בוגדים שנותרו אהובים, כי לא ברור מה תהיה צורתה של ההשלמה: פרידה או שיבה? ועוצמת הדילמה הזאת – שנמצאת שם גם כשהאבל עדיין בשיאו, והנבגד עדיין בטוח, לפעמים בצדק, שלאהבתו אין תקומה – היא שהופכת את האובדן הכרוך בבגידה לפרדוקסלי כל כך, קשה כל כך לעיבוד, וגידלי קולעת בשיריה הישר אל תוך הפרדוקסליות הזאת: האם נוכל לשוב ולטבול יחד באותו נהר, היא שואלת באחד משיריה, גם אם כבר אין נהר?
יותר מזה: לא רק העתיד מתכסה בערפל של צער ואובדן בעקבות הבגידה, גם ההווה נעשה אטום, ואפילו העבר קורס. אירועי הבגידה עצמם, שבדרך כלל מוסתרים מהנבגד ומתגלים רק בדיעבד, מציפים את החלל ומערערים את יסודות הזיכרון. מה גם שאם ההבטחה הופרה, אולי מעולם לא היה בה תוקף. אם האהבה נרמסה בגסות כזאת, אולי מעולם לא היתה שם אהבה. חיים אמנם לא אבדו, אבל הנבגדת מגלה שסיפור חייה אבד, והוא מרוסק לאינספור סיפורים שבורים ומתנגשים. ונדמה לי שזה מה שהכי מפליא בספרה של גידלי – שלצד יכולתה להבהיר את עוצמת הכאב הכרוכה בבגידה, נחשפת בו גם הידיעה שלנבגדת אין ברירה אלא לשחזר את סיפור הבגידה שוב ושוב, כל פעם מנקודת מבט אחרת, בסדר אחר, בסגנון אחר: בזעם, באימה, בהומור עקום, בסרקזם, ביאוש מר, מתוך תקווה שבורה. כי זה בדיוק מה שקרה – הרצף אבד, וכדי למצוא אותו מחדש אין ברירה אלא להרחיב מאוד את קשת הסיפורים האפשריים, כשברקע מהדהדות שאלות שקשה מאוד להשיב עליהן: מתי זה בעצם התחיל? ואולי הכל כבר נגמר? וכיצד אפשר לשלב בסיפור את הצלע השלישית? מה רצוי לזכור ומה מוטב לשכוח? אפשר בכלל לשכוח? האם האהבה מתה? ואם כן, האם תקום לתחיה?
אורית גידלי, התאומים, מקום לשירה