מאיה בז'רנו, התעוררתי בליבו של אלכסון

פורסם בתאריך 19 ביוני 2009 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

מאיה בז'רנו פרצה לשירה העברית באמצע שנות השבעים רכובה על כנפי "עיבודי הנתונים" שלה, שירים מסעירים, חושניים ואנרגטיים מאוד, שבהם היא מתחה עד לקצה אידיאל מודרניסטי מרכזי – את הרצון לאפשר לשפה לשורר את עצמה בלי להתכנס למשמעות יציבה, בלי להעצר במסר שאפשר לעשות לו פרפרזה, בלי להתמכר לרגש מסוים כמו עלבון או כעס, ובלי ליצג דובר קונקרטי שיש לו מניעים מוגדרים המגבילים את חרותו. המניע היחיד היה תשוקה לחופש, לתנועה לשונית בלתי פוסקת, ולצמצום מתמיד של המרחק בין הדמיון היוצר לבין המלים שרודפות אחריו או חומקות ממנו.

ב"עכשיו" – כתב העת המודרניסטי שהיה אז בשיא כוחו – הריעו לה, ובצדק. עיבודי הנתונים הלכו והתארכו, הלכו והשתכללו, והגיעו לשיאם ב"עיבוד נתונים 52", פואמה פנטסטית, מופלאה, שבה שרה בז'רנו שיר הלל מלא תשוקה, מסתורין ואימה למוסד לביטוח הלאומי (והוכיחה שהיא יכולה להפיק זהב פיוטי מן הנושא הבלתי צפוי ביותר) וב"עיבוד נתונים 0" – עיבוד הנתונים האחרון, הארוך והשופע מכולם – הזכור לטוב בין השאר בזכות שורת-הפזמון הקסומה שלו, שמהדהדת בה שורת הפתיחה של "התופת" לדנטה: "ויהי ויהי ויהי / במחצית במחצית דרכי…"

כך התחילה הקריירה של אחת המשוררות המקוריות ביותר בתולדות השירה העברית – בתנופה גדולה. מה שקרה בהמשך נבע משתי מגמות מתנגשות. מצד אחד התברר במהלך שנות השמונים שהשירה הישראלית נוטשת את האידיאלים המודרניסטיים של "עכשיו" ומתחילה לנוע בכיוונים אחרים, מאופקים ושמרניים יותר. מצד שני התברר שבז'רנו לא ניתקת מהפואטיקה הבסיסית שלה וממשיכה לחפש מקורות כוח חדשים, כאלה שיאפשרו לה להמשיך לכתוב את השירה האהובה עליה בלי להיכנע לצו האופנה שדרש – בעיקר ממשוררות – לכתוב שירה ביוגרפית, רגשית, כאובה וחשופה יותר. פה ושם היא הרשתה לעצמה לכתוב שירים מסורתיים יותר באופיים, אבל רוב הזמן המשיכה לרקוד בכל המרץ, כפי שאפשר להיווכח כשקוראים את "תדרים", מבחר משיריה שראה אור לפני ארבע שנים.

מספר השירים החדש אפשר ללמוד כמה עדין המתח בין פואטיקת החופש של בז'רנו לבין כוח הכובד של המשמעות. בשירים הפוליטיים (שיר על מחמוד דרוויש, למשל, או על "הבעיה הפלסטינית-יהודית") כוח הכובד מנצח את התנופה, והתוצאה היא שירים בעייתיים למרות העוצמה המטאפורית שלהם. הבעייתיות הזאת צפויה – פוליטיקה תובעת רגישות ליחסי כוח שמכבידה מאוד על חופש התנועה של הדמיון, ואם בכל זאת רוצים לכתוב שירה פוליטית משוחררת, נטולת חישובים ומחויבויות, התוצאה צריכה להיות הרבה יותר פרועה: פואטיקה אנרכיסטית מחייבת פוליטיקה אנרכיסטית.

בקצה השני של המתח בין פואטיקת החופש של בז'רנו וכוח הכובד של המשמעות, הקצה המוצלח יותר, נמצא השיר הארוך והיפה ביותר בקובץ החדש – "כתב יד של רקדן/נית או כוריאורפיה של הנפש", שקטע קצר ממנו מצורף לרשימה. זוהי פואמה הדומה בשכלולה הלשוני ובאנרגיה הפורצת ממנה ל"עיבודי הנתונים" של פעם, אבל בניגוד להם היא מספרת סיפור הרבה יותר רציף – את סיפורו של הגוף הרוקד שמתגלה כסיפורה של הנפש הכותבת. זהו אחד השירים הארס-פואטיים הצלולים ביותר שבז'ראנו כתבה, ודומה שאפשר לגזור ממנו את עקרונות היסוד של שירתה: "להתחיל לנוע מחדש: / להשחיל את הרגל לתוך תנועת הרגל / להשאירה בתואם מושלם / להשחיל את הזרוע לתוך תנועת הזרוע / להדביק את פער המהירויות / בין הגוף לתנועת הרצון של הגוף / להגיע למנוחה השלמה / להמשיך למנוחה שלאחריה…" – הרקדן שואף אל התואם המושלם, אל המנוחה השלמה, אבל יודע שאפילו הם אינם אלא רווח בין מילה למילה, תנועה לתנועה.

bejerano

מאיה בז'רנו, התעוררתי בליבו של אלכסון, סדרת ריתמוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד/קרן רבינוביץ לאמנויות

תגיות: , , , , , ,

יום שישי, 19 ביוני, 2009 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על מאיה בז'רנו, התעוררתי בליבו של אלכסון

מיכל
13 ביולי 2012

קראתי הבוקר את השיר הראשון בספר, כל כך מרגש, כל כך חדש ומדויק, מאז אני רוקדת למילותייך,מאיה, תודה לך!!!!!!

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון