כי מציון תצא תורה: לפני שנה השיקה "כתובת" – קבוצת משוררים ירושלמית הנהנית מתמיכתה של עיריית ירושלים – פסטיבל משוררים חדש, "מטר על מטר" (גילוי נאות: השתתפתי בו), וכעת היא משיקה כתב-עת חדש לשירה. סצינת כתבי העת רוחשת ושוקקת, כמעט עולה על גדותיה, ואף על פי כן יש ב"כתובת" חידוש מעניין, שעשוי – אם כתב העת ייערך בחוכמה בהמשך דרכו – להעמיד אותו במרכז תשומת הלב.
למה במרכז? כי דווקא שם, בהתכוונות אל המרכז, מצוי החידוש שנרמז בו. בניגוד לרוב כתבי-העת הבולטים היום, "כתובת" אינו מתיימר להיות אנטי-ממסדי או להתגדר באג'נדה ספרותית מרחיקת לכת, אלא חותר אל איזה "אמצע" אבוד ומנוחש של השירה הישראלית, ומנסה לתפקד כמין כיכר הומה שבה כולם, או כמעט כולם, יוכלו להיפגש.
אף אחד לא רוצה להיות באמצע הדרך, אבל שם בדיוק מתייצבת "כתובת", אולי משום שמלכתחילה מדובר בקבוצה שהוקמה בחסות מוניציפלית כדי לספק שירותי שירה, סדנאות לכתיבה יוצרת למשל, לתושבי עיר הבירה. היא כוללת חמישה משוררים סולידיים ומיומנים באמצע החיים – גילם הממוצע הוא ארבעים וחמש – שפוסעים בדרך המלך של השירה הישראלית. אפשר להבחין בין מגמות שונות בקבוצה, אבל הנטייה המשותפת לכולם היא לכתוב "שירים כתובים כהלכה", מן הסוג שתרבות הסדנאות לשירה שואפת ומחנכת אליו.
מה שהופך את כתב העת למבטיח זה הרצון הגלוי לשתף פעולה עם קבוצות נוספות בשירה הישראלית – לפרסם, למשל, שירים של עורך "מעין" רועי ארד, שהדבר האחרון שמעניין אותו זה "שירים כתובים כהלכה", להפנות זרקור למשוררים שונים מאוד ממנו כצביקה שטרנפלד וטוביה ריבנר, המזוהים עם הוצאת הספרים "קשב", ולחתום את הגיליון בריאיון עם מואיז בן הראש, אחד הדוברים התקיפים ביותר של המהפכה המזרחית בשירה הישראלית. נכון שלעת עתה זוהי פתיחות זהירה ומחושבת, אבל כהצהרת כוונות זהו צעד בכיוון הנכון. היתרון החשוב ביותר – אולי היחיד – של התמקמות באיזשהו "אמצע", טמון בכוחו לשמש מקום מפגש וחיכוך בין מגמות סותרות שמגיחות מהצדדים. בהעדר מרכז מגמות כאלה נוטות להתכנס בתוך עצמן, וההתבדלות מובילה לבינוניות: שירה מעניינת היא כמעט תמיד פיוז'ן מפתיע שנולד מהתנגשות בין מסורות, ולא מנאמנות-יתר לעמדה פיוטית מגובשת מדי.
אחד הביטויים המעניינים לנטיה של כתב העת להתמקם במין "אמצע" שמרני יחסית, ולנסות להתחבר דווקא מתוכו אל החדש, אפשר למצוא במאמר "ננו פואטיקה" של גלעד מאירי, המשמש כמניפסט לא רשמי של "כתובת". המאמר מדבר בזכות מגמת "המזעור" – ההליכה מהגדול לקטן, מהנשגב ליומיומי, מהמוכלל לפרטי, מהרציני לפרודי וכו' – בשירה הישראלית. למרבה הפלא, המזעור מתגלה בו הן כאחת המגמות הבסיסיות והמצליחות ביותר בשירה הישראלית מאז הולדתה לפני כששים שנה, והן כמפתח פלאים לפיענוח תופעות חדשניות בשירה הישראלית של השנים האחרונות. הרי מי שהניף את דגל ההצנעה וההפרטה בשירה העברית היו זך, עמיחי ואבידן, אבל ממאירי אפשר ללמוד שהמהפכה העתיקה ההיא עדיין רחוקה ממיצוי.
זה בדיוק מה שיפה במאמר של מאירי – החיבור או הבלבול המכוון בין שמרנות וחידוש, חיבור שהוא נשמת אפה של כל מסורת מודעת לעצמה. יחד עם זאת מתחשק להעיר שאחרי ששים שנה של שירה שעניינה המרכזי הוא להקטין ולהצניע, מה שאולי נחוץ לנו זה דווקא ההפך מזה. העייפות מהמזעור המתמשך של השירה הישראלית היא שהולידה כתבי-עת כ"הו!" ו"מטעם", והסיכוי של "כתובת" לממש את הפוטנציאל שלו ככתב עת מרכזי תלוי בין השאר בנכונותו להתמודד עם העייפות הזאת.
לרשימה מצורף שיר של יאיר אלדן, שאולי אינו ננו-פואטי במיוחד ואף על פי כן הוא מהיפים בגיליון. אי אפשר שלא להזכיר עוד פריט מוצלח במיוחד – משהו בין ננו-מאמר למיני-ממואר, שבו הסופר ישעיהו קורן מלטף ברגישות יוצאת דופן את זכרו של המשורר הנשכח ברוך כצנלסון, שלימד אותו ספרות בתיכון.
כתובת 1, יוני-יולי 2009, מערכת: שי דותן, דורית ויסמן, אריאל זינדר, גלעד מאירי, ליאור שטרנברג, הוצאת כרמל