טל ניצן, לשכוח ראשונה

פורסם בתאריך 28 באוגוסט 2009 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"לשכוח ראשונה", ספר שיריה הרביעי של טל ניצן, הוא ספר מרשים שבו היא פורשת לראשונה את קלפיה כמשוררת מגובשת. הספר משדר עצב עיקש ועוסק באובדן, גם באובדן דרך, זכרונות כואבים, אסון ואבל, ולפעמים, כמו בשיר המצורף לרשימה, באהבה שחלפה או הסתבכה והותירה אחריה לאו דווקא חלל ריק, אלא מטען מכביד של זיכרון שאינו מוצא את מקומו.

אחד השירים היפים בקובץ נקרא "זה", והוא קולע כל-כך שכדאי לצטט אותו בשלמותו: "עכשיו יש לזה/ חיים ממאירים משלו,/ לידוע וללא-ידוע/ אין אחיזה בו,/ ואם ייכבש/ ישוב ויפרוץ, תמיד/ מהרס יותר,/ לופת יותר ביד מדומה/ את הגרון הלא-מדומה,/ ואין דבר צלול דיו/ להפריד בין זה/ לשאינו זה./ לפעמים אין דבר/ שאינו זה."

מה זה ה"זה" הזה? מלכתחילה זה "זה", כלומר מה שאין לו תואר או שם, אבל אפשר להבין שהוא אלים ורודני, חותר תחת מרקם החיים ונוטה להשתלט עליהם. שירים אחרים בספר מפרשים את "זה" פירוש קונקרטי יותר: ב"לשאלתך" (שיר מופלא בעיני) מתארת ניצן אבל או דיכאון חריף ומתמשך, ועושה זאת בחן שובר לב בדייקנותו. השיר נפתח בשורה "זה היה הארוך בצערים שידעתי," והמילה "זה" מופיעה בו עוד חמש פעמים. בכולן "זה" רומז לנושא השיר – הצער הארוך – וכולן משמעותיות, כולל הפעם הלפני-אחרונה שמתוארת בה דווקא ההיחלצות מהדיכאון: "יום אחד זה פתאום/ משליך אותך שוב אל החוף./ רוח קלה, הצבע סביבך מתבהר,/ רגליך רועדות מעט בחול…"

אי אפשר לכבוש את "זה" או לחמוק ממנו, אלא רק להניח לו להשליך אותך ברגע של שכחה החוצה, אל החוף. בשיר שפותח את הספר "זה" מכונה "אסון", והעובדה שאין ממנו מנוס מובהרת בנוסחה "זה זמן רב נחוץ לנו אסון חדש/ שיכרית את שארית אסוננו". בשיר הבא אחריו האסון מכונה "איבוד", וליתר דיוק "איבוד על איבוד", כי אובדן גדול ובראשיתי, כזה שהתרחש אי אז בעבר מדומה או ממשי, שולח את זנבו הארוך – אבל שאינו מרפה – וגורם למשוררת לאבד גם את ההווה.

nitzanעכשיו כדאי להתבונן שוב בשיר המצורף לרשימה. הוא יוצא דופן בספר משתי סיבות: משום שהוא מקצין את הנטייה של ניצן לכתוב שירה מסורתית – מקצין עד כדי כך שהתוצאה היא סונטה ענוגה וזוהרת "כמו פעם" – ומשום שהבית השלישי מעז לנסח את היפוכו הגמור, לכאורה, של הצער: את האושר הזוהר ביותר. אלא שהאושר הזה קשור בעבותות לרעיון התום והטוהר – "דמה לך ילדה תמה, ליבה זהב טהור…" – ומכאן למושגי החטא וההשחתה. מה גם שמלכתחילה, עוד בטרם ההשחתה שמתוארת בשיר, זו שהפכה נשיקות לחבורות, הזוהר התהווה במעמקיה של אפלה שאין אפלה ממנה, "במקומות ששמש או ירח לא ראו".

אין שום מקום על פני האדמה, לא בגוף ולא בנפש, ששמש או ירח לא ראו. אולי זו מין פנטזיה על מקום השרוי מחוץ לממלכת הזמן – הרי שמש וירח הם המאורות ההם מבראשית, שמחלצים את הזמן מתנודתו העיוורת בין יום ולילה, בין האור הגנוז לחושך על פני תהום, ומאפשרים לו להצטבר לחודשים ושנים, לחיי אדם.

לב השירה של ניצן היא קינה על מות הנצח בידי הזמן ועל התהוות הזיכרון והתודעה. יש זיקה מעניינת בין הקינה הזאת לבין נטייתה של ניצן לכתוב שירה מסורתית מאוד – רהוטה, תרבותית, מאופקת ובעיקר שמרנית כל-כך בבסיסה, שבה הפיתרון למתח בין טוב ורע, ובכלל זה למשחק ההשתקפויות בין "ילדה טובה" ו"ילדה רעה", הוא התבצרות בתפקיד כוהנת העבר השבויה בצערה הנצחי. נדמה לי שלא מעט ממה שקורה היום בשירה הישראלית הצעירה קשור לרצון מגומגם, אולי לא לגמרי מודע לעצמו ולאתגרים הניצבים בפניו, למרוד בצער הנצחי שניצן מייצגת בכישרון רב כל-כך, ולכתוב שירה שמציעה זיקה משוחררת ויצירתית יותר בין עבר והווה, זיכרון ועתיד, נצח וזמן.

טל ניצן, לשכוח ראשונה, עם עובד

תגיות: , , , ,

יום שישי, 28 באוגוסט, 2009 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון