סיון בסקין, אחותי יהונתן

פורסם בתאריך 13 באוקטובר 2017 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

לספרה השלישי של סיון בסקין יש שם יפה וחזק, "אחותי יהונתן", שמעלה מייד על הדעת את מסורת שירי יונתן, זו שנמשכת מ"צר לי עליך אחי יהונתן" של דוד המלך דרך "מבעד לדוק מרחקים צלם ענוג" של רחל המשוררת ועד "יונתן, הם אומרים, באמת תסלח לנו, לא תיארנו לעצמנו שאתה כזה" של יונה וולך – מסורת שמחברת מוות וקינה עם סוגיות סבוכות של זהות מינית ומגדרית. יונתן מתגלה במסורת הזאת בראש וראשונה ככפיל אהוב אך אבוד של המשורר/ת החי/ה, שבמותו מצווה למשורר/ת כאב אבל גם יצירה, מלכות, חיים. אפשר להבין למה שם כמו "אחותי יהונתן" מזמין מייד את השאלה איך בסקין מתחברת למסורת הטעונה הזאת, שאלה שבבסיסה היא פשוטה למדי: מי זה בעצם, או מי זאת בעצם, אחותה יהונתן?

התשובה מתגלה באחד השירים שפותחים את הספר, ובמבט ראשון היא מפתיעה בפשטותה: יהונתן היא סשה, חברת ילדות אהובה במיוחד של בסקין, שב"הודו של הרוח", רשימה אוטוביוגרפית שבסקין פרסמה לפני כמה שנים ב"הו!", כונתה בשם הצופן "אניה". סשה, אניה, יהונתן – ריבוי השמות מעיד לא רק על חשיבותה של הדמות אלא גם על האלסטיות היצירתית שלה: על האופן שבו ההיזכרות בה, כלומר גיבושה בסיפור או בשיר, מטעינה אותה במשמעויות בלתי צפויות. מהסיפור והשירים שבסקין הקדישה לסשה/אניה/יהונתן אפשר להבין שהדמות מרובת-השמות מייצגת עבורה את גן העדן האבוד של הילדות וראשית הנעורים, זה שהמשוררת נאלצה לנטוש כאשר היגרה עם משפחתה מליטא לארץ בהיותה בת 14. מהסיפור והשירים אפשר גם להבין שסשה הפכה בחלוף השנים, אחרי שהלכה לאיבוד במבוך הזכרונות, למעין כפילה ליטאית של בסקין – זו שלא היגרה לישראל אלא נשארה שם; שנחלצה מהגורל היהודי לטובת דבקות בקתוליות הליטאית; שלא הפכה למשוררת הכותבת בשפה שמית עתיקה אלא דווקא לפילולוגית של שפות סקנדינביות; והכי חשוב: זו שנותרה – לפחות מנקודת מבטה של חברתה לשעבר – מין ילדה נצחית. כי זה תפקידה של סשה: לשמור למען בסקין את זכר ילדותה, על כל מה שהובטח ועדיין מובטח בה גם אם נדמה שהוחמץ, כולל האפשרות להימנע מהבחנה חדה מדי בין אהובה לאהוב, או כמו שבסקין מנסחת את זה: "אני רציתי שתהיי לאהובי./ יותר מאהבת נשים, גברים ועוד,/ טובה אהבתן של ילדות."

השירים לסשה הם רק פרק מחטיבת שירים רחבה יותר שפותחת את הספר החדש ומוקדשת כולה לזכרונות ילדותה של בסקין, וליתר דיוק: לאנשים שבסקין אהבה בילדותה אך נשארו שם, בליטא, כמו סבתא יהודית וסבא יוזס והדוד ליאונרדס, וכמובן – סשה עצמה. צריך לומר שאלה הם השירים היפים ביותר שבסקין כתבה אי פעם. משהו בחזרה לליטא, לילדות ההיא ולנעורים ההם, אפשר לה כנראה לחתוך מבעד לערפל האינטלקטואלי הסמיך שעוטף לעתים קרובות את יצירתה, ולכתוב שירים יוצאי דופן ביופים ובצלילותם: שירים אוטוביוגרפיים במובהק, שאפשר לראות בהם דיוקן עצמי של המשוררת כנערה צעירה מאוד, כמעט ילדה, כאשר כל המטאמורפוזות הגדולות שהעתיד מזמן לה – להפוך מליטאית לישראלית, לתל אביבית, למשוררת עברית, לאם – עדיין לא התרחשו. משהו בדמותה המיוחדת של בסקין מתבהר פתאום בשירים האלה, ובכלל זה תקוותה למצוא את נקודת האמצע המושלמת שבין ליטא וישראל, ילדות ובגרות, אישה וגבר, סשה ויהונתן: נקודה שבה אפשר להיעלם בין בדידות מוחלטת לקרבה גדולה, ממש כמו בשיר המצורף לרשימה.

סיון בסקין, אחותי יהונתן, הוצאת הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , ,

יום שישי, 13 באוקטובר, 2017 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון