לכאורה מתבקש לכתוב על "בני קוואפיס ונכדיו" – אנתולוגיה רחבת יריעה של שירה הומוסקסואלית בתרגומו ובעריכתו של המשורר רמי סערי – במקביל לאנתולוגיה הלהט"בית "נפלאתה" שראתה אור לא מזמן, אבל האמת היא שאין בסיס להשוואה. סוניס ומנור, עורכי "נפלאתה", חתרו לאנתולוגיה סמכותית ומייצגת, "חלוצית" כהגדרתם, כזאת שמתיימרת להתוות קאנון או מסורת, ולכן היא מקיפה אלפי שנות כתיבה: מאכדית, יוונית ועברית עתיקה דרך ערבית, פרסית ועברית של ימי הביניים ועד לשפות האירופאיות של העת החדשה ועברית בת זמננו. האנתולוגיה של רמי סערי הרבה יותר אישית, ומתוך כך גם הרבה יותר ממוקדת, אבל יש בה משהו שמעניק לה ערך מוסף והופך אותה לנפלאה במיוחד: רצונה המודגש להיוותר זרה למחצה, אחרת, גבולית, שרויה על הסף. לא היכל או ארמון כמו אצל מנור וסוניס, אלא רשת של סמטאות וחדרי מלון, חופים ורציפים, ברים ובתי קפה, גנים ומרחצאות.
ואכן, ההבדלים בין האנתולוגיות עמוקים. ראשית, בניגוד ל"נפלאתה" האנתולוגיה של סערי מתמקדת בהומוסקסואליות גברית. יש בה רק גברים שכותבים על גברים נחשקים, אבודים, מאיימים, אהובים. שנית, היא מוקדשת רובה ככולה לשירה בת זמננו, שכן 26 מתוך 27 משוררים הכלולים בה נולדו במאה ה-20 (יוצא הדופן הוא המשורר שפותח את האנתולוגיה, פדריקו גרסייה לורקה, שנולד ב1898), עם עדיפות ברורה לשירים מעשרים-שלושים השנה האחרונות. ושלישית, היא מוגבלת במפורש לשירה אירופית, אם כי לא לכל שירה אירופית, שכן שלוש שפות מרכזיות, אנגלית, צרפתית וגרמנית, נעדרות ממנה במכוון.
זוהי במידה רבה אירופה של הסְפַר האירופאי: של יוונית ופינית, ספרדית ופורטוגלית, אסטונית ולטבית, קטלונית וגליסית, הונגרית ופולנית, הולנדית וסלובנית ואפילו בסקית ועברית, אם כי עברית של ישראלי שהפך את הספר האירופאי לביתו, או בעצם למרחב הנדודים שלו – רמי סערי עצמו. זהו רצף יפה ומפתיע של לשונות, רחב להפליא אך מלא קיטועים וקפיצות, המחבר יחד מערכת סבוכה של שבטים, תרבויות, דיאלקטים, מרחקים, זרויות.
חיבור מלא כמיהה בין זרויות – זאת האידיאה של סערי, והיא בולטת בשירתו שלו, ולא פחות מכך בהכרעותיו כמתרגם. האם זאת אידיאה הומוסקסואלית? גם, לא רק, בהחלט לא בהכרח. זוהי הומוסקסואלות מטיפוס מסויים, ואפשר גם לומר, בעקבות שמה של האנתולוגיה, ממשפחה ספרותית מסויימת: זו של המשורר קונסטנדינוס קוואפיס: הומוסקסואליות שמשמעותה ומעמקיה, כמו שאירית סלע רומזת באחרית הדבר לאנתולוגיה, חורגים מעבר לגבולות של מגדר ונטייה מינית.
האנתולוגיה מלאה בשירים יפים, חזקים, חכמים, לפעמים כואבים עד מאוד. למרות רוחב-היריעה הלשוני והאסתטי שלה בולט בה מודל שירי מסויים, המתגלה לאורכה שוב ושוב בגרסאות מגוונות: קצרות וארוכות, מרות או מנוחמות, ריאליסטיות או סוריאליסטיות – מודל השיר הסיפורי, הוידויי או האוטוביוגרפי, שהעיקר בו הם כוחו ונכונותו של המשורר לתאר במילים צלולות וטעונות זכרונות אישיים מאוד, שיש בהם תשוקה ויופי הממלאים בתנועה עקלתונית מרחבים עצומים של חלל וזמן, אך בה במידה גם חשכה ואלימות, החמצה וחרטה, בדידות וסירוב.
איך אפשר לבחור מאנתולוגיה מסועפת כל כך, שיש בה שירים יפים רבים כל כך, שיר אחד שילווה את הרשימה? הבחירה היא בהכרח שרירותית. השיר המצורף הוא של המשורר היווני יוֹרְגוֹס כְרוֹנָס, יליד 1948, שתרם לאנתולוגיה שירים כואבים במיוחד שעשויים ברובם במתכונת הדיוקן – דיוקנאות של גברים שהמשורר פגש ואיבד ולפעמים גם אהב, והוא מעניק להם זכר בשיריו.
בני קוואפיס ונכדיו, אסופה לשירה של כותבים הומוסקסואלים מאירופה, תרגם וערך: רמי סערי, כרמל
- ראיון שערכה חגית בת אליעזר עם רמי סערי באתר 'בכיוון הרוח'.
- הספר באתר ההוצאה.
- לרשימה על "מבוא לבלשנות מינית'.