דנה מרקוביץ, חיי הטבסקו, מעין שטרנפלד, משמרות שפיות

פורסם בתאריך 31 ביולי 2015 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

מה שבולט בספרי הביכורים של דנה מרקוביץ' ומעין שטרנפלד הוא יחסן הרגיש למורשתן המשפחתית – האם, האב, ומה שביניהם – ולהשפעתה על שירתן, ומעניין לעקוב בעזרתן אחר הזיקות הסבוכות שבין משפחה ופואטיקה.

באחד משיריה היפים ביותר של שטרנפלד, "לאבא" (אביה הוא המשורר צביקה שטרנפלד) היא כותבת: "חוט הטבור בינינו הוא שורה של שיר/ אתה מתמיד ללמדני לכתוב/ ולחתוך." שורת שיר היא חבל טבור חמקמק במיוחד, וההרגשה היא שבכל שיר ששטרנפלד כותבת, ואפילו בכל שורה, היא נאלצת לחתוך את החבל הזה מחדש: להתנתק שוב ושוב, ולגלות שהחבל עדיין שם, ממתין לחיתוך נוסף. התוצאה, כך נדמה, היא כתיבה כמעשה סיזיפי של היוולדות מתמדת.

בשיר אחר שטרנפלד כותבת: "כל בכור/ מוליד אם./ עד מותו/ סובל צירים." ובשיר שצמוד אליו: "הלבנה היא אוסף טבורים./ שנים הישקה אותה אדם./ ניסה לגדל אמא." אפשר ממש להרגיש בשירים האלה לְמה שטרנפלד מתכוונת ב"לחתוך": שיריה חותרים לבטא כאב גדול ומטלטל בנוסחאות חדות, חתוכות, כמו-אובייקטיבית. מצד שני, ברור שהמעבר מאב לאם משנה באופן קיצוני את הדימוי – מחבל טבור שמתקשה להיחתך לחבל טבור שמתקשה לצמוח, ומאב שמלמד את בתו להיוולד לצאצא שנאלץ להוליד לעצמו אם.

קשה להתעלם מההבדל הדרמטי שבין דמויות האב והאם בשיריה של שטרנפלד, אבל חשוב לא פחות לזהות את האתגר הספרותי שהן מציבות יחד בפני הבת: עליה לפלס לעצמה דרך בין נאמנות למורשת האב, שמלמדת לחתוך, כלומר להיוולד ולהתבגר, לבין כמיהה למורשתה המסתורית של האם, שהמשוררת נאלצת לגשש אליה את דרכה לבדה, בכוחות עצמה, על מנת להצמיח אותה מחדש מתוך ההעדר.

גם שיריה של מרקוביץ' מתמודדים בראש וראשונה עם מורשת האם והאב, אבל בדרך שונה לחלוטין.  את רשת חבלי הטבור הסבוכה של שטרנפלד מחליפה אצלה מערכת דימויים הרבה יותר רכה – של משחקי ילדות, מחבואים, קיפולי ניר והטמנת סודות. "לא רוצה לגלות לכם הכל," היא כותבת באחד משיריה. "שבץ נא, תפסוני, לא משנה מה: לי הכדור, הקוביות והמחבוא."

יש רק מקום אחד בספרה שבו המורשת הזאת, מורשת ההורים, יוצאת מן המסתור. זה קורה בצמד שירי אהבה הממוקמים לקראת סוף הספר, ששמותיהם הם "אבא" ו"אמא". ההבדל בין האב והאם בולט בהם מאוד: האב הוא נציג התרבות, עולם החוץ, המילים, השירה, והאם היא נציגת הבית, עולם הפנים, הרחם, המשפחה, ויש לא מעט אומץ בנכונותה של מרקוביץ' לתאר את הפער המגדרי הזה במבט מאשר ואוהב. במובן מסויים אלה שירים נועזים מאוד: משוררים צעירים אינם נוטים לכתוב שירי אהבה חשופים ונלהבים כל כך להוריהם.

השירים "אמא" ו"אבא" הם משמעותיים, משום שהם חושפים את מה שמרקוביץ' מטמינה בזהירות אלגנטית בשאר שיריה. רבים מהם הם שירי געגועים לילדות, ומפתה לפרש אותם כשירי קינה על ההכרח לעזוב את בית ההורים ולהתבגר, אבל שוב ושוב מתברר שהילדות לא הלכה לאיבוד. להפך: היא חיה ונושמת בשיריה בכל מתיקותה, ומאותתת למרקוביץ' שעליה ללמוד לנוע בין הפנים המוגן שאמה העניקה לה לבין החוץ התובעני שאביה סוגר ופותח את הדלת אליו.

למרות ההבדלים ביניהן, שטרנפלד ומרקוביץ' כותבות שירה דומה מאוד. זוהי שירת נעורים שבה הן משרטטות בזהירות, כאילו הן מסתירות סוד או טומנות אוצר, את המבוך הפנימי – מבוך המורשת הכפולה של האם והאב – שממנו הן יוצאות לדרכן. ומעניין יהיה לקרוא את ספרן השני, ולגלות אם הן מצאו דרך לצמוח מתוך המבוך או ממשיכות להסתבך בו.

מעין שטרנפלד

מעין שטרנפלד

שיר ישן של משורר נשכח_0001

דנה מרקוביץ'

דנה מרקוביץ', חיי הטבסקו, אבן חושן
מעין שטרנפלד, משמרות שפיות, פרדס

 

תגיות: , ,

יום שישי, 31 ביולי, 2015 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים