השיר המצורף לרשימה, המתנוסס על גב ספרו החדש של חיים גורי, מנסח רעיון שיש לו תקדימים רבים בתולדות השירה העולמית: הרעיון שלשירה יש כישרון לגבור על המוות. העיקרון פשוט: המשורר חולף אך שירתו שורדת, ומעניקה לו, או לפחות לזכר הדברים שהאמין בהם, מעין חיי נצח וירטואליים. אפשר למצוא רעיונות דומים אצל משוררי מופת רבים, כהוראטיוס, ישעיהו הנביא ושקספיר, ויש להם בדרך כלל אותה תבנית: בעוד ערים ומדינות ומשטרים וארמונות ואנדרטאות הופכים במרוצת הזמן לאבק, לשירים ולהבטחותיהם הגדולות יש נטיה להמשיך לפעום בלבבות עוד ועוד, ובלבד שיימצאו להם קוראים. אצל כל משורר הרעיון מתנסח בדרך שונה במקצת, ומעניין לבדוק מה מייחד אותו אצל גורי.
כשבוחנים את השיר, המילה הראשונה שקופצת לעין היא "אויבים". המילים שעוטפות אותה – "זמן", "רוח", "מים" – נראות לעומתה חיוורות ומופשטות ללא תקנה, כמין להקת מעודדות שתפקידה להדגיש את העיקר. יתכן איפוא שמנקודת מבטו של גורי כתיבת שירה דומה במידת מה למלחמה, שבה הוא נחוש בדעתו לנצח או לפחות לשרוד: אויביו, הוא מבטיח לעצמו, לא ימחקו אותו.
ואכן, זהו אחד מרעיונות היסוד של השער "דפים מספר הצוואות" שממנו השיר לקוח, ובעצם של הספר כולו, ואולי אף של שירת גורי מאז ומתמיד: החיים הם מלחמה. לפעמים גורי משתמש בהקשר זה בדימוי הלוחם הבודד – גיבור המערבון, המתאגרף, הרץ למרחקים ארוכים – אבל בדרך כלל הוא מדמה את עצמו ללוחם מאורגן, ואת חייו לשירות בארגון שמטרתו לתקוף ולנצח או לפחות להתגונן ולשרוד.
בשיר אחר מאותו שער, שממנו לקוח שם הספר, גורי משתמש בניב צה"לי ידוע המדמה מוות להחזרת ציוד לאפסנאות: "בקרוב, כנראה, אתבקש להזדכות / אף שרציתי עוד קצת עוד". העובדה שלמילה "להזדכות" יש גם מובן משפטי – להימצא זכאי בבית דין – רק מעמיקה את הפשר הבסיסי של המילה. מוות, ממש כמו החיים שקדמו לו, הם בעיני גורי שלבים במאבק אלים שיש לו אופי צבאי או משפטי.
ביטוי נוגע ללב למגמה הזאת אפשר למצוא באחד השירים החשופים ביותר בספר – השיר "בחדר המיון". גורי מספר שם איך "הכוחות הסדירים" שבגופו לא הצליחו "לבלום לבדם את האויב", ולכן הוא נאלץ "לגייס, בלילה ההוא, כוחות מילואים". דווקא בשיר שמתעד מצוקה אישית מאוד, גורי בוחר לדמות את עצמו לצבא שלם: אפילו לא ללוחם שננטש או לפלוגה נצורה, אלא לצה"ל כולו.
אבל מה שהכי בולט בשיר המתנוסס על גב ספרו החדש של גורי, בולט אפילו יותר מהמילה "אויבים", הוא השימוש המיוחד שהמשורר עושה בגוף שני יחיד – לשון "אתה" – כדי לדבר עם עצמו ועל עצמו. גורי בעצם מנהל שיחה דרמטית בין שני צדדים של זהותו: בין הצד הפנימי, הנעלם והחולף, לבין הצד הציבורי, השורד והמוצק. אפשר לשער שזוהי שיחה בין המשורר כחייל בשר ודם, חייל מן השורה, לבין המשורר כסמל או אנדרטה, החותרים לשקף את רוח הארגון כולו.
הטכניקה הזאת, שגורי לא המציא כמובן, הופיעה גם לא מעט בספריו הקודמים, אבל בספר החדש היא השתלטה כמעט לגמרי על קולו. היא נוכחת בשני שליש מהשירים, ובעצם הפכה מטכניקה ספרותית מורכבת לשיגרת לשון: ל"אתה" שאינו אלא "אני" מוכפל ומהדהד. זוהי גם הבשורה העיקרית של הספר: נחישותו של גורי להיוותר נאמן לעצמו, וליתר דיוק: להיוותר נאמן לצבא הממשי או המטאפורי שבשירותו הוא נלחם וכתב כל חייו, ובשירותו הוא מתעתד להמשיך להיאבק עד לנשימתו האחרונה, ואף לאחר מותו.
חיים גורי, אף שרציתי עוד קצת עוד, הוצאת הקיבוץ המאוחד ודניאלה די נור מוציאים לאור