טוביה ריבנר, פרשת הדרכים

פורסם בתאריך 1 במאי 2015 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

בספרו החדש של טוביה ריבנר, שחגג לפני כשנה יום הולדת תשעים, יש שירים כל כך וירטואוזיים, שהמפגש הראשון איתם מעורר מין תדהמה: באמת כל זה מתרחש שם, בין המילים המעטות האלה? למשל השיר "הנסיעה להדסה", שנפתח בשורה חזקה, "אחר הצהריים באור מפייס מתים" – מפייס מתים? מה זה? זה טוב או רע? – אבל ממשיך במשהו רך ותמים יותר: בתיאור נסיעה לירושלים המלווה בהתענגות על הנוף החורפי: כלניות ושקדיות בתחילת הדרך, אחר כך הירוק של יערות האורן. הנוף מצליח להשכיח ביופיו את כאבי הלב של המשורר. העובדה שהנסיעה היא לבית חולים, והמילים "חולי לב" שמופיעות בשיר, מעניקות לכאבים האלה אופי קונקרטי מאוד, גופני, אבל ברור שהקפם של כאבי הלב רחב יותר, וכולל גם זכרונות מרים וגעגועים לא מנוחמים.

ואז זה קורה. בשתי תנועות מכחול – שיש בהן משהו זיגזגי אך סוחף, כאילו הן נובעות מעצמן – הנוף המענג מוליד דיון פילוסופי פנימי שמעוצב כחוויה מיסטית, אם כי לא מהסוג המנחם אלא דווקא מהסוג שחושף את פניו הזועמות של האל: הנחמה מתחלפת בזעזוע, שמושקט מייד בעזרת נחמה מחודשת, שמולידה זעזוע נורא אף יותר.

ריבנר נזכר בכך שהיופי שהוא עד לו הוא תוצר של עוול היסטורי מתמשך, זה שמסומן בצמד המילים "נכבה" ו"כיבוש", שתמיד מרחפת ביניהן מילה נוספת, "שואה". המילים עצמן לא מוזכרות. אין להן שום רמז גלוי. מופיעות מילים אחרות לגמרי שעולות לפתע בדעת המשורר – ציטוט של פול ואלרי שעוסק בזיקה ההדוקה בין אלימות ויופי. והצירוף המיוחד הזה, של משהו מרומז לגמרי אך גם גלוי לגמרי, מוליד את האפקט שתיארתי קודם. תחילה הזעזוע, כשהיופי חושף פתאום את תולדותיו האלימות. אחר כך נחמה מחודשת, כשנזכרים שזה היה תמיד תפקידו של היופי: להשכיח עוול, לנחם על סבל, לפייס מתים. ולבסוף הזעזוע האחרון, כשמתחוור שזה טבעם הנורא של החיים והשירה: להשלים עם סבל ועוול, כאלה שגרמת לאחרים וכאלה שאחרים גרמו לך, באמצעות כוחם המנחם של העונג והיופי.

הרעיונות האלה מתנסחים בשירים רבים בספר, וביניהם גם בשיר חד וקצר להפליא – שלוש מילים שאחת מהן חוזרת שלוש פעמים – "הנורא הוא / שהנורא / לא נורא": זהו אותו זעזוע, הנובע מעצם אפשרותן של נחמה והתנחמות. אם הנחמה אפשרית, פירוש הדבר שגם הזוועה אפשרית, ובעצם מוכפלת פי שלוש: היא מתרחשת שוב כשהיא מוכחשת, ובשלישית כשנזכרים בה מחדש.

לא במקרה גולש ריבנר לקראת סוף הספר לשירים המנוסחים כתפילות חילוניות, שבאמצעותן הוא מבטא את כמיהתו לנחמה אך גם מתריס כנגדה. יש בתפילות האלה יופי דווקא בגלל ההדים שלהם לתפילות עתיקות ומודרניות, כמו בשיר המצורף לרשימה, גרסה עדינה במיוחד של ברכת מעריב  מתפילת ערבית, או השיר "תחינות א", שבו חוזר המשפט "אני אומר אל תאמר", שאינו אלא הד ל"אל נא תאמר" של שיר הפרטיזנים. ריבנר מבקש בשיר הזה להשקיט ולהשכיח כמעט כל עוול שאפשר להעלות על הדעת – ותוך כדי כך זוכר ומזכיר כל עוול כזה – בדרך לנחמה המיוחלת. יופי דומה יש בשיר שחוזר בו משפט קסם אחר, "עוד בנמצא ועם זאת נעלם": משפט שאפשר להסב על כל זיכרון מר שנחרת במשורר במהלך חייו, אך גם על כל זיכרון טוב, עליו עצמו ועל יקיריו שאבדו לו. אלוהים עצמו לא מוזכר בשיר, אבל גם הוא שם, מרחף כדרכו בין המילים: עוד בנמצא ועם זאת נעלם.

מיכל21

 טוביה ריבנר, פרשת הדרכים, הוצאת קשב לשירה

תגיות: , , , ,

יום שישי, 1 במאי, 2015 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון