שגיא אלנקווה, אפור נוצץ

פורסם בתאריך 13 במרץ 2015 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"אפור נוצץ" הוא כבר ספרו הרביעי של המשורר הצעיר למדי (יליד 1977) שגיא אלנקווה, ודומה שמספר לספר כוחו עולה וההערכה אליו גדלה. אלנקווה פופולרי במגוון רחב של זירות פואטיות וזוכה לאהדתם של עורכי שירה המייצגים זרמים שונים בשירה הישראלית הצעירה, כרועי צ'יקי ארד, רן יגיל ודרור בורשטיין, שערך את ספרו החדש. נדמה ששלושתם אוהבים בשירתו אותה איכות, שאפשר לאפיין כסוליפסיסטית. שיריו מספרים שוב ושוב, ובכישרון רב, אותה מעשייה: על רוח המשורר הלכודה כבועה או תקועה כמסמר ברצף האטום והאילם של העולם – הרצף של הגוף, הבשר, החפצים, מסך המחשב, הזולת – ומצליחה לבצבץ מתוכו רק באמצעות שירים אפורים-נוצצים שנותנים ביטוי לבדידותה. אפורים – כי הנוף האנושי שמצטייר בהם הוא שומם, נטול מיקוד וחסר תוחלת. נוצצים – כי יש בהם יופי מוקפד ואינטיליגנטי שמתעדן באמצעות מין צניעות נונשלנטית רכה וזורמת, והם משכנעים בכנותם המופנמת.

הסוליפסיזם המופגן של אלנקווה, והחיץ החד שהוא מציב בינו לבין הזולת, מעמידים את שירתו בשולי השירה הישראלית שנכתבת היום, שהזרם המרכזי שלה מבוסס על אמון בזיקות בין-אנושיות הדוקות ורוויות רגש: באהבה זוגית ומשפחתית ובמחויבות קהילתית ופוליטית. השוליות הזאת היא שקוסמת כל כך לאוהביו של אלנקווה: ליגיל מחבורת "עמדה" הניאו-מודרניסטית שמתגעגעת עדיין לבדידות הקיומית של שירת שנות ה50 וה60; לארד שנרתע ממחויבויות רגשיות שעלולות לקטוע את חירותו המלאכית, הצעירה-לעד, הפתוחה-לכל-רוח, השמחה והחוגגת; ולבורשטיין שרואה בכל סוג של תשוקה גלויה מדי, רגש עודף או נוכחות אנושית מופרזת איום על הצלילות הזן-בודהיסטית שהוא חותר אליה. זה בדיוק מה שבורשטיין מדגיש בגב הספר: את שיריו של אלנקווה הוא משבח על "היובש הענייני" שלהם, ומתאר אותם כ"מבט המנקה את המבט" – מנקה אותו ממסכי הדמעות, הזעם או הכמיהה שמעוותים אותו אצל אחרים.

אלנקווה הוא לא המשורר הצעיר היחיד שמנסה לכתוב בכיוון ההפוך לדרך המלך הרגשנית שמאפיינת את שירת ההווה, אבל הוא עושה זאת טוב מאחרים, בין השאר בזכות נכונותו להחשף עד תום בבדידותו. שירתו מתארת קונפליקט מתמיד בין רצון להחלץ מבועת הבדידות הקשיחה שהוא לכוד בתוכה לבין חרדה מטביעה באוקיינוס האדם שמקיף אותו. אפשר לראות בכל אחד משיריו תפילה מעודנת להיחלצות ניסית מהקונפליקט הזה, ולבריאתו של מרחב שבו הכמיהה לזולת והחרדה מפניו יתאזנו לרגע באמצעות יופי מילולי גואל ומושיע. הצד הזה של שירתו, הכמה, הנואש, המייחל לנחמה  – הצד "המקונן", כאפיונו המדוייק של בורשטיין – הוא שמעניק לה את כוחה. שיריו יפים דווקא משום שבדרכם הצנועה והמקורית הם חשופים ורגשניים להפליא, ומתווים למעננו נופים אפורים-נוצצים של בדידות חנוקה וזועקת שמצליחה, לרגע אחד לפחות, להשלים עם עצמה, ולברוא מחוז מילולי תחום של שלוות נפש מדומה, כמעט מאושרת.

ומתוך כך נרמז סיפור רחב יותר, שנוגע לתולדותיה של שירת הבדידות הישראלית, שפעם, לפני כארבעים-חמישים שנה, נכתבה על ידי משוררים מרכזיים ואסרטיביים כזך או וולך, ועם השנים הלכה ונדחקה לשוליים, עד שמצאה מקלט אצל משוררים נחבאים אל הכלים כאלנקווה. האם היינו פעם בודדים יותר? סביר להניח שכן. נדמה שהאינטיליגנציה-כותבת-השירה, בעודה מתרחקת מכאבי ההגירה והאובדן של אמהותינו ואבותינו ילידי המחצית הראשונה של המאה ה20, למדה עם השנים לעטוף את עצמה בנחמות אפקטיביות יותר ויותר – בגאווה מגדרית ואתנית ולהט"בית, למשל, במודעות רגשית משופרת שניזונה מפסיכותרפיה, ואולי גם ביחסים סבירים יותר בין המינים. לכן טוב שיש משוררים כאלנקווה שמזכירים לנו שהבדידות ההיא עודנה כאן, רובצת תמיד לפתחנו.

כוי2_0008

שגיא אלנקווה, אפור נוצץ, אפיק

תגיות: , , , ,

יום שישי, 13 במרץ, 2015 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון