יוכבד בת-מרים, מחצית מול מחצית, כל השירים

פורסם בתאריך 8 באוגוסט 2014 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

יוכבד בת מרים הייתה אחת "המשוררות העבריות הראשונות", אלה שהתחילו לפרסם את שירתן בראשית שנות העשרים של המאה שעברה, במקביל לרחל ולאסתר ראב. ההשוואה לרחל כמעט מתבקשת – הן היו מיודדות בשלהי חייה הקצרים של רחל, הקדישו שירים זו לזו, אך מבחינת התקבלותן הספרותית אפשר לראות בהן הפכים. רחל היתה תמיד אהובה מאוד, למרות שבממסד הספרותי מעמדה היה ונותר רעוע. בת מרים, לעומת זאת, נודעה כ"משוררת של משוררים": כזאת שזכתה להערצתו של הממסד הספרותי, אבל שירתה נשכחה כמעט לגמרי.

הספר "מחצית מול מחצית", שמכנס לראשונה את כל שירתה של בת מרים, מנסה להאבק בשכחה הזאת, ומי שטרחו על הספר, העורכים רות קרטון-בלום וגדעון טיקוצקי, ראויים לשבחים ולתודה. התמונה שמתגלה מרתקת וסבוכה, משתי סיבות: משום שבת מרים נטתה לכתוב שירה קשה לפיענוח, כזאת שאינה מבקשת מקוראיה הזדהות אלא קשב מאומץ המשולב בהערצה לרוחה הגדולה של המשוררת, ומשום שעמדותיה השתנו מאוד במהלך המחצית הראשונה של חייה, ונסחפו ממהפכנות סוציאליסטית ופמיניסטית לתערובת של שמרנות ומיסטיקה. הספר עשיר בהבזקים של עוצמה מסתורית ופרועה, מקורית מאוד, אך גם עמוס לעייפה בשורות שיר שיופין מעורפל מאוד.

נדמה לי שנקודת המוצא להבנת שירתה של בת-מרים היא גאוותה הגדולה. גאווה היתה ערך מרכזי בשירתן של המשוררות העבריות הראשונות. הן נזקקו לה כדי לאזן את היפוכה – הבושה שאיימה על עצם תשוקתן לכתוב שירה, כלומר להצטרף למסורת שהייתה עד אז גברית לחלוטין, ומתוך כך להחשף בה בנשיותן, כלומר בזרותן ובחולשתן המגדרית. אלא שהגאווה התגלתה כערך אמביוולנטי, דיאלקטי, דינאמי. כתיבת שירה דרשה ויתור על גאווה במובנה המקובל – הגאווה  שבהכחשת החולשה – לטובת גאווה מסוג חדש, פמיניסטי ומשוררי: הגאווה שבהתגברות על מחסום הבושה. יופיה הגדול של שירת רחל מבוסס על נכונותה להתמודד באופן ישיר, ועם זאת עדין ומשוכלל, עם הקונפליקט הזה, שבין גאווה הנכנעת לבושה וגאווה שמתגברת עליה.

בת-מרים התמודדה בתחילת דרכה עם קונפליקט דומה, אבל נטיות הלב שלה הוליכו אותה למחוזות שונים בתכלית. באחד משיריה היפים והמצוטטים ביותר היא כתבה: "ידעתי כי גדול עווני,/ ידעתי כי קשה, כי רב הוא מנשוא./ אך סליחה מאיש לא אבקש לעולם:/ לעולם אף אני לא אסלח לאיש." יש טוהר ויופי פראי בסירוב העיקש הזה לסלוח ולבקש סליחה, על הגאווה הגדולה, הנוקשה כל כך, שכרוכה בו. אבל הגאווה הקיצונית הזאת, שהפכה למלכודת, מסבירה גם למה שירתה הלכה ואיבדה את הממדים המהפכניים והפמיניסטיים שאפיינו אותה בשנות העשרים, לפני שהיגרה לארץ, ומדוע בהמשך דרכה היא העדיפה להתכחש לקונפליקטים שקרעו אותה בנעוריה ולהתמסר לשירה מופשטת, בעלת גוון מיסטי, שחותרת להעניק לבוש שירי להכללות גדולות – למסתורין "הרוחני" של ארץ ישראל, למשל.

שני הגילויים הדרמטיים (והטראגיים) ביותר של הגאווה הזאת התרחשו בשנות הארבעים. הראשון היה המחזור "שירים לגטו", יצירתה המקורית והמרשימה ביותר של בת-מרים, שקטע קצר ממנה מצורף לרשימה. גאוותה לא הרשתה לה להתמסר לקינה חשופה וקונקרטית על השואה, ולכן היא מוססה את הקינה לתוך שירת תהילה – תהילה לנצחונה של רוח היהדות על מחריביה הגשמיים, ותהילה לחוכמת השירה הקשובה לסודות ההווה והעתיד. השני התרחש במלחמת השחרור, בעקבות נפילת בנה נחום הזז (שאביו היה הסופר חיים הזז) בקרבות על ירושלים. בת מרים התמודדה עם השכול באמצעות מנהגי אבל מרחיקי לכת, ובין השאר גזרה על עצמה שתיקה ספרותית שנמשכה עד למותה ב1980, וחדלה כמעט לגמרי לפרסם שירה.

עולם חדש

יוכבד בת-מרים, מחצית מול מחצית, כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד/מוסד ביאליק

תגיות: , , , ,

יום שישי, 8 באוגוסט, 2014 היכל התהילה

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון