אידה צורית, צל הזמן

פורסם בתאריך 2 במאי 2014 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"אדם זקן, מה יש לו בחייו? הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם", כתב דוד אבידן הצעיר באחד משיריו הזכורים ביותר. אבידן לא זכה להזדקן, ולגלות אם מה שכתב נכון. מי שכן זכתה היא הסופרת אידה צורית, שחגגה בינואר השנה יום הולדת 88, ובימים אלה רואה אור ספר שיריה הראשון, "צל הזמן" (גילוי נאות: צורית היא רעייתו של הסופר אהרן מגד, שערכתי את שני ספריו האחרונים). צורית פרסמה במהלך השנים לא מעט ספרים שהוקדשו למשוררים ולאהובותיהם – ספרי העיון שלה עסקו בין השאר באבות ישורון ואמיר גלבוע, ושניים מהרומנים שלה התבססו על דמויותיהן של אירה יאן וצילה בינדר – אבל רק בעשור התשיעי בחייה היא חצתה את הקווים והפכה למשוררת. וכשקוראים את שיריה מבינים שמה שגרם לה לעשות את המעשה, המוזה שפקדה אותה לפתע והדפה אותה ממרחבי הפרוזה אל השורות החתוכות והקצובות של השירה, היא מוזת הזיקנה.

זוהי מוזה קשה ואכזרית, וצורית לא מחוללת איתה בכרמים או מפליגה איתה למסעות שמימיים אלא נאבקת בה בכל כוחה. הקרב ניכר היטב בשיר שפותח את הספר ומצורף לרשימה. זוהי מוזת הזיקנה  שנוזפת במשוררת: "מה את רוצה, למה את נדבקת, מה את נצמדת", מזמזמת באוזניה "בוז בוז בוז" ודוחפת בגבה שתלך. וכמעט כל שיר בספר הוא מאמץ להבקיע את הקול הזה המצווה על המשוררת לשתוק ולהעלם, ולהפיק ממנו קול מנוגד, לא פחות תקיף בפכחונו, שתפקידו לתאר את הזיקנה כהוויתה, להסיר מעליה את המסכות המבהילות שלה, ולהעניק לה היגיון פנימי, סדר ומוזיקה: להפוך אותה לשיר.

במין מחווה לאבידן שואלת צורית באחד השירים, "איש זקן, על מה הוא מקונן?" ורוב שיריה הן תשובות לשאלה הזאת ולשאלות דומות לה: על מה הוא מתחרט ועם מה הוא בא חשבון, בפני מה הוא נכנע וכיצד הוא מתעקש להמשיך למרוד, במה הוא מתנחם ולמה הוא מתפלל, איך נראים בקריו וערביו, עברו ועתידו. השירים טעונים באנרגיה אישית מאוד, שנעה בין זעם מתריס לכמיהה לחסד ומשמעות, אך מכיוון שמטרת המשוררת היא לתת עדות שלמה ככל האפשר – ולהפוך בדרך זו את מוזת הזיקנה מקול המצווה לשתוק לקול המבקש להישמע – מטוטלת הזעם והכמיהה רומזת למטוטלת לא פחות משמעותית, זו שנעה בין בדידות לשותפות גורל, ובין זעקה אילמת לשירה מהדהדת.

וכך הזיקנה הולכת ומתגלה לאורך הספר לא רק כמלכודת פרטית אלא כחוויה הרבה יותר רחבה, זוגית, קהילתית, דורית. רוח גדולה סחפה איתה רבים מבני דורה של המשוררת, והותירה אחריה ניצולים הולכים ומתעטים שפוסעים כמוה על "אדמה מלאת בורות", המאיימת להתהפך עליהם, לבלוע ולהיבלע. כך גם נולדו כמה מהשירים היפים והחזקים ביותר בספר, כמו השיר המופלא "לכי לך", שחוזר אל הקריאה המצווה ללכת מהשיר הפותח, אך מתרגם אותה מזעקת יחיד למקהלה גדולה, שלצד האירוניה המרה הכרוכה בה – שהרי הקריאה ללכת היא הקריאה למות – יש בה גם ממדים מסתוריים של אהבה ונחמה. מה שמתחיל ב"לכי לך" הופך במהלך השיר ל"לכו ונלכה", והשיר כולו מעובד כמדרש על "שאר ישוב", השם הסמלי שהנביא ישעיהו העניק לבנו, המזוהה בראשית השיר עם בן זוגה של המשוררת, אך הופך לקראת סופו לדמות המייצגת דור שלם: "לכו ונלכה, אתם ושאר ישוב אשר אתכם, עם קטן ודל, יתר פליטת דורכם…"  והשיר מברך את הדור ההולך ונעלם, דורה של אידה צורית, בברכת פרידה ומפגש מחודש מעבר לצל הזמן.

אידה צורית

אידה צורית, צל הזמן, עולם חדש

תגיות: , , ,

יום שישי, 2 במאי, 2014 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון