דנה אמיר, כל שמותי, שירים 1993-2013

פורסם בתאריך 25 באפריל 2014 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"כל שמותי", ספר שיריה החדש של הפסיכואנלטיקאית דנה אמיר, הוא מבחר מארבעת ספריה הקודמים, שנוספו לו מחזור שירים חדש ואחרית דבר שבו אמיר מנסחת את האידיאולוגיה הספרותית שלה באמצעות פרשנות על אחת מיצירות המופת של המודרניזם, "אלגיות דואינו" של ריינר מריה רילקה. הזיקה של אמיר לשירת רילקה ניכרת גם בשיריה. בדומה לרילקה היא כותבת שירה מהסוג שמכונה לפעמים "רליגיוזי", כלומר שירה שהיא דתית וחילונית גם יחד – דתית בתפיסת עולמה ובאופיים של כוונותיה ורגשותיה, וחילונית משום שהיא אינה נאמנה לעיקריה או צוויה של שום דת ממוסדת.

לדתיות החילונית של אמיר יש ביטוי ברור באחרית הדבר, שבה היא קובעת שתפקיד השירה היא לחרוג מהחולף אל הנצחי, מהקטוע אל השלם ומהמוות אל האינסוף. זוהי טענה שאי אפשר להבין אלא כביטוי של תפיסת עולם דתית, שכן מה שאמיר מכנה "הנצחי" או "האינסוף" – האיכויות שהשירה לדעתה אמורה לחתור אליהם מבעד לחולף ולסופי, כלומר מבעד למצב האנושי – אינם אלא תארים של הוויה אלוהית, גם אם היא אינה מכונה באחד משמותיה המסורתיים.

הרליגיוזיות של אמיר מתגלה בשיריה הן בדרך ישירה מאוד, בשירים כמו "פתח לנו שער" או "כקריאת שמע" המעוצבים באמצעות שפת התפילה היהודית, והן בדרך מורכבת ומפתיעה יותר – בתפילות ומזמורי תהילה שאי אפשר להחמיץ את צידם הדתי, ואף על פי כן הם מעוצבים כשירי אהבה לבשר ודם: מצד אחד שירי אהבה משפחתיים המופנים לבניה או להוריה של המשוררת, ומצד אחר שירי אהבה זוגיים המופנים לדמות נשית מסתורית המכונה בשמות רבים, כמו נועה בת עתליה, אחינועם ואיניג.

לפני שננסה להבין איך אמיר עושה את זה, איך היא ממזגת שירת אהבה לבני תמותה עם שירה רליגיוזית החותרת ל"נצחי" ול"אינסוף", כדאי להעיר שבשירים האלה ניכר ההישג המיוחד של שירתה. אמיר בולטת בהצלחתה למזג למשנה פואטית עקבית שלוש מגמות מרכזיות בשירה הישראלית בת זמננו, הנראות במבט ראשון שונות בכיוונן: את פריחת השירה הלסבית, פריחה שאין לה תקדים בתולדות השירה העברית; את שירת האושר המשפחתי, שהחליפה את שירת הבדידות שרווחה בעידן המודרניסטי; ואת רנסנס השירה הדתית, לא רק היהודית אלא גם הבודהיסטית או הניו-אייג'ית, שפוקד את השירה הישראלית בעשורים האחרונים.

אז איך היא עושה את זה? בדיוק כמו שהיא מסבירה באחרית הדבר – על ידי תשוקה משוררית גדולה לחרוג מהפרטי אל הכללי ומהחולף אל הנצחי. הדבר בולט מאוד במחזור השירים החדש שנוסף למבחר, "מותרת לכל רוח", שנכתב לזכר אמה של המשוררת. האם לא מופיעה בו כמעט בדמותה החיה, הקונקרטית, על מרחב הרגשות הסבוך הכרוך ביחסים בין הורה לצאצא, אלא בעיקר בדמותה הטהורה ביותר, זו שהמסורת מכנה "הנשמה" שלה, המתגלה בתהליך העלמותה או התאינותה. קשה שלא לחוש שמטרת המשוררת היא להפוך את מות האם ממוקד קשה לביטוי של כאב פרטי לשער פתוח של נחמה, הרומז למימדים המסתוריים של מפגש החיים והמוות, אלה שבהם העולם הזה נוגע בעולם הבא.

לצד יופיה הגדול של שירה כזאת, ברור הקושי שכרוך בה. ההרגשה היא שהאם מתאיינת פעמיים: פעם במותה, ופעם כשהיא הופכת למשל מטאפיזי. הקושי הזה – שמלווה בדרך מורכבת ופוריה גם את שירי האהבה של אמיר לילדיה – נפתר רק בשירי האהבה הזוגיים שלה, כנראה בזכות הסימטריה הגואלת בין אוהבת ואהובה, שמאפשרת להן להתחלף זו בזו, להתמזג ולהיפרד בפעימה בלתי פוסקת של חיים משותפים, ולהפוך לדמויות כמו-מיתולוגיות, רבות-פנים ורב-ממדיות, בלי שממשותן תאבד.

dana-001

דנה אמיר, כל שמותי, שירים 1993-2013, הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , ,

יום שישי, 25 באפריל, 2014 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון