"מעבורת בים השיש" הוא מבחר ראשון בעברית מהשירה הטורקית החדשה. מתרגם ועורך המבחר הוא המשורר שלמה אֲבַיוּ, שנולד באיזמיר והיגר עם הוריו לארץ כשהיה בן עשר. המבחר כולל שלושה עשר משוררים, שנולדו ברובם בשליש הראשון של המאה העשרים, ומתוכם רק אחד מוכר לקוראי עברית – נאזים חיכְּמֶת, שמקובל לראות בו "אבי השירה הטורקית החדשה", ולכן הוא פותח את המבחר.
למרות שמדובר בארץ ספרותית לא נודעת, הקריאה אינה מלווה בתחושה של זרות או מרחק. היא דומה למסע בארץ חצי-מוכרת, כזאת ששמענו וקראנו עליה, אולי אפילו טיילנו בה בחלומותינו, ורק עכשיו זכינו לבקר בה. יתכן שמקורה של תחושת הקרבה היא בשירה הטורקית עצמה – במין דמיון עקרוני בינה לבין השירה העברית של אמצע המאה הקודמת, שקשור אולי למקום הדומה שהן תופסות על הרצף מזרח/מערב ועבר/עתיד – ויתכן שמקורה בהעדפות של אביוּ ובסגנון התרגום שלו. יתכן אפילו שזוהי רוחו של נאזים חיכמת, המרחפת מעל לשירי המשוררים הצעירים ממנו, ומעניקה למבחר טעם מוכר.
חיכמת – שהיה קומוניסט ומתנגד משטר מושבע, ורוב חייו היה אסיר או גולה – כנראה לא השפיע במישרין על רוב משוררי המבחר, שכן שירתו היתה אסורה לפרסום בטורקיה עד למותו ב1963. אבל סביר להניח שכמותם הוא ינק חלק מכוחו כמשורר מאותה מהפכה – המהפכה של אטאטורק, שהיתה לא רק פוליטית אלא גם לשונית. הכתב של הטורקית השתנה, מאלפבית ערבי ללטיני, ונעשה מאמץ גדול להרחיק את הטורקית הספרותית מההשפעות הפרסיות והערביות שליוו אותה במשך מאות שנים, ולקרב אותה לטורקית המדוברת. אצל רבים התחושה היתה של התנתקות מעבר מכביד, היפתחות למרחבים חדשים של תקווה ואחווה חברתית, וקרבה עמוקה מתמיד לזרמים הפוליטיים והתרבותיים של המערב.
עד מהרה הופיעה גם האכזבה מהתקוות החדשות – אנחנו מכירים את הסיפור. ובדיוק שם, בקונפליקט בין אחווה ובדידות, או בין היפתחות רבת תנופה לתקווה לבין הסתגרות קודרת ונואשת, נעים רוב השירים במבחר. רבים מהם דומים לשירי מסע, שבו המשורר צריך לפלס לעצמו דרך עצמאית במרחב אדיש שסוגר עליו. שיר המסע האופטימי ביותר במבחר הוא "אל החופש" של אורחאן וֶלי קאניק, המעודד את קוראיו להפליג אל ים של אפשרויות חדשות, אך לצידו אפשר למצוא שירים לא מעטים שבהם המסע הרבה יותר כואב ובודד, כמו "כשהמזל רחוק", שיר ההסתלקות של טוּרגוּט אוּיאר – "סתיו, בוקר אחד, ברדת הגשם, / בעלות ניחוחות אדם ואדמה, / בשיכרון מתנגן, לשנים רבות / אקח את ראשי ואסתלק מכאן".
לעיתים קרובות לובש המסע אופי צורני – המשורר מחפש מרחב מקביל, בדוי למחצה, שבו הצורך באחווה או אהבה והצורך בבדידות ייפגשו בדרך פלא, והוא יוכל להרגיש בבית למרות האכזבה. בלי הרגישות הצורנית המיוחדת של אביוּ לא היינו זוכים להתוודע ליופים הנדיר של השירים האלה – כמו "שמש מאירה אהבה" של אוֹקְטאי ריפאת, "בשמש" של מֶליח גֶ'וודֶת, או "פסלי אריות" של גֶ'מאל סוּרֶיָה.
לאזכור מיוחד ראויים שלושה משוררים, שמשהו בסגנונם מבחין אותם מדרך המלך שפוסעים בה שאר המשוררים במבחר: המשורר הכורדי אחמד עריף, שבדומה לחיכמת היה אסיר פוליטי, וכתב שירי כלא רוויים בכמיהה; המשוררת גולטֶן אקין, שמשלבת בשירתה תכנים פמיניסטיים, וקולה הוא הצלול והישיר ביותר במבחר; והמשורר סֶזאיי קַרַקוֹץ', מבשרו של זרם החזרה לאיסלם, שהשיר המצורף לרשימה הוא שלו.
מעבורת בים השיש, מבחר מהשירה התורכית החדשה, בחר ותרגם: שלמה אביו, קשב לשירה
- שירים נוספים באתר של נילי דגן.
- שועי רז על הספר.
- לרשימה על נאזים חיכְּמֶת.