מרדכי גלדמן, תורת הייחוד

פורסם בתאריך 6 בדצמבר 2013 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

לפני שבועים העליתי כאן, בטור הזה, סדרה של שאלות על מצבה של השירה ההומואית הישראלית. הצבעתי על פער בין תפקידה המאתגר והחדשני בשליש השלישי של המאה ה20 לבין מצבה המשברי בחמש-עשרה השנים האחרונות. בסיפור שסיפרתי היה למרדכי גלדמן מקום משמעותי, כמשורר המרכזי הראשון שהכניס תכנים הומואים גלויים לשיריו, חלוץ היוצאים מהארון מקרב משוררי ישראל. והנה, ממש כעת ראה אור ספר שירים חדש שלו, ואפשר לשאול מה אפשר ללמוד משירתו על תולדותיה הקצרות והמרתקות של השירה ההומואית הישראלית.

באחד השירים שפותחים את הספר, "הרווקים בלומפלד וגלדמן" (שנכתב בעקבות סיפורו  של קפקא "הרווק המזדקן בלומפלד") מחבר גלדמן בין שני דימויים עצמיים שלו, כ"לא רווק" וכ"רווק". שני הדימויים מתייחסים לאותה מציאות – לחיים ללא נישואים ומשפחה. אלא שבעוד כ"לא רווק" גלדמן שלם עם הויתור הזה, שנעשה לדבריו לטובת חרותו, בדידותו המקודשת וייעודו כמשורר, כ"רווק" הוא מקונן עליו, ומודה בקיומו של חלל ריק במקום שבו היו אמורים להיות רעיה או בעל וילדים. גלדמן הוא משורר עם רגישות פילוסופית דקה ונטיות כמו-בודהיסטיות, מומחה גדול לשניות של נוכחות והעדר, ולכן קשה לקבוע עד כמה הוא אירוני בשיר הזה, אבל ברור שבעניין אחד הוא רציני לחלוטין – בחשיבות שהוא מייחס לקונפליקט בין חרות ובדידות לבין זוגיות ומשפחה.

הקונפליקט הזה שזור לכל אורך ספרו, ומתגלה לא רק בשירי הרווקות האירוניים שפותחים אותו, אלא גם בשירי האהבה החדים והמדוייקים הממוקמים אחריהם, ובפואמה השאפתנית "הרצאה א" המשתרעת על פני עמודים רבים לקראת סופו. בשירי האהבה מעצב גלדמן את הזיקה בין מה שהוא מכנה "תורת הייחוד" שלו – הכמיהה לבן זוג מושלם, יחיד ומיוחד, מין משיח פרטי שמביא בכנפיו גאולה שלמה – לבין טבעם המקוטע והמרובה של אהוביו הקונקרטיים, שלא מתיימרים להציע זוגיות מתמשכת. ואילו ב"הרצאה א" הוא בוחן בחיבה ביקורתית פנטזיה המשותפת למשוררים רבים – הפנטזיה להיברא לא באופן גופני, מיני ומשפחתי, מתוך אב ואם או זרע וביצית, אלא באופן ריבוני, חופשי לחלוטין, משוררי, "ממילים או במילים". נכון שבכל שיריו מצליח גלדמן לטוות אירוניות סבוכות סביב המרחב הלא פתור של המשפחה המוכחשת או הנעדרת, אבל ברור שהמרחב הזה נוכח מאוד בשירתו.

והמרחב הזה – הזוגי והמשפחתי, הנוכח והנעדר – רלבנטי גם להבנת תולדותיה של השירה הישראלית בכלל. ברשימות רבות שכתבתי בשנים האחרונות טענתי שהיחס למשפחה מגדיר הבדל משמעותי בין שירת הדורות הקודמים ושירת ההווה. בעוד משוררים מודרניסטים נטו להתייחס לזיקות משפחתיות בספקנות ובחשדנות, ולהעדיף על פניהם זיקות אידיאולוגיות, מטאפיזיות או אסתטיות (ובמונחיו של גלדמן: לבכר את עמדת הלא-רווק על עמדת הרווק), יותר ויותר משוררים בני זמננו מכל המגדרים והמגזרים רואים בחיים המשפחתיים מקור ראשוני ונטול תחליף לערך ולמשמעות. וסביב התמורה הזאת אפשר להבין גם את תולדותיה של השירה ההומואית ואת המשבר שהיא מצויה בו כעת.

השירה ההומואית, זו שגלדמן הוא אחד מנציגיה המשוכללים ביותר, הגיחה לספרות הישראלית רכובה על הגל האנטי-משפחתי שאפיין את המודרניזם המאוחר של שנות ה50 עד ה70. כעת, כשהתכנים האנטי-משפחתיים נעשים הרבה פחות מובנים מאליהם, השירה ההומואית נאלצת להגדיר את עצמה מחדש. מדובר כמובן בתהליך שאינו רק ספרותי: יותר ויותר הומואים מגלים שאחד הפרסים המשמעותיים ביותר שממתינים להם מחוץ לארון הם חיים משפחתיים מאושרים. זהו תהליך מורכב, וכמו תמיד המורכבות מתגלה קודם כל בשירה – הסיסמוגרף הרגיש ביותר. ואפשר לשער שהדרך החוצה מהמשבר שפוקד לאחרונה את השירה ההומואית-גברית כרוכה בין השאר בהתגבשותה של שפה פואטית חדשה – שפה הומואית-משפחתית.

mg-001

מרדכי גלדמן, תורת הייחוד, הוצאת קשב לשירה

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 6 בדצמבר, 2013 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון