הייתי אחוז התלהבות כשדפדפתי ב"לוֹרֶם איפּסוּם", ספרו הראשון של תומר ליכטָש, ב"תולעת ספרים" – אחת מחנויות הספרים המעטות שהספר נמצא על מדפיהן. "לורם איפסום" יצא בהוצאה עצמית וסובל אולי מקשיי הפצה מסויימים, אבל אפשר להוריד גרסת PDF שלו ברשת, כך שהקשיים הם מדומים. ההתלהבות נמשכה גם בבית, כשהוספתי ודפדפתי בספר, גומע בזריזות את השירים הקצרצרים, כולם בני שלוש שורות בדיוק. זיהיתי בשמחה את הרגישות המוזיקלית של ליכטש ונעניתי בחיבה לאינטיליגנציה גלוית הלב שלו. כששקעתי בספר עוד קצת ההתלהבות התחלפה ביחס מורכב יותר, אבל נדמה לי שבמקרה הזה דווקא הרושם הראשוני הוא שקובע: כל מי שאוזניו כמהות לקול שירי חדש באמת, מחודד ופורע-סדר, צריך לתת לספר הזה צ'אנס.
מקורה של הפואטיקה של ליכטש היא באינטרנט, בעיקר באומנות הצ'ט והטוקבק, והרשת היא כנראה אזור המחייה הטבעי שלו. הוא ערך עד לפני כמה שנים את "דג אנונימי", כתב העת המקוון לשירה, והוא נוטה להציג את עצמו בראיונות או בהתבטאויותיו ברשת כמין נביא אינטרנט. אבל נדמה לי שדווקא כאירוע אינטרנטי שירתו היא מעוטת חשיבות. אנינותו המוזיקלית, התיחסויותיו הרבות למשוררים שקדמו לו (כמעט אך ורק גברים כשבתאי, אצ"ג, אבידן, עמיחי, ישורון, ויזלטיר או לסקלי) ודבקותו המשונה, המשוררית, ביחידות-טקסט בנות שלוש שורות בדיוק – כל אלה, אני מנחש, לא יקנו לו אוהדים רבים במרחבי הפרא של הרשת. ל"לורם איפסום" יש משמעות בראש וראשונה כספר שירה חדש, וכך בדיוק בחר ליכטש לעצב אותו, כספר. אולי גם הוא הבין שרק כאשר חורגים משולשי-השורות שלו מגבולות האונליין ומדלגים אל תוך המסורת הנידחת והעתיקה של השירה, יופים מתגלה והם מוצאים את משמעותם.
אלא שהשירה העברית אינה רק מסורת עתיקה, יש לה גם הווה, וההווה הזה מעסיק מאוד את ליכטש. שירים רבים בספר חושפים את הדלק הרגשי האמיתי שלו: תחושת ניכור גדולה מהמוסדות שמכוונים ומנהלים את השירה העברית בשנים האחרונות וזעם על פעיליהם הבולטים. המשולשים המצורפים לרשימה מבטאים את הניכור הזה בנימה טובת-לב יחסית. במקומות אחרים בספר הנימה הרבה יותר מרה ותוקפנית. כדי להבין את "לורם איפסום" צריך איפוא לקרוא אותו בעת ובעונה אחת הן כשירה והן כסדרת טוקבקים הנורים לעברה של השירה העברית בת זמננו וכמה ממוסדותיה המרכזיים. זה גם המפתח למקומו של האינטרנט בשירתו של ליכטש: הוא לא מספק חזון מסעיר אלא אמצעי אפקטיבי לביטוי של ניכור וזעם, והאמצעי הזה הוא כמובן הנוסחה הטוקבקיסטית, על נטייתה לשטוף ולהציף במלל מעורבל, לתקוף מזוויות בלתי צפויות – בעיקר מלמטה – ולהתעלם מכללי התקינות הפוליטית. לזכות ליכטש יש לומר שהוא מצא את שביל הזהב בין גסות הרוח הטוקבקיסטית ועדינות הנפש המשוררית בלי לקפח אף אחת מהן. זאת אולי גם הבעיה שלו: למרות פראותו כביכול, הוא קצת נחמד ומאוזן מדי. לא פלא שקשה לו עם משוררים.
תומר ליכטש, לורם איפסום, loremipsum.co.il
- אלכס בן-ארי על הספר.
- מיטל שרון על הספר.
- איתמר שאלתיאל על הספר.
- ראיון שערכה מאיה פלדמן עם המשורר ב-ynet.
- רשימה של דורה קישינבסקי ב-nrg.
- רשימה של דרור בורשטיין ב'הארץ'.
- רונן אלטמן קידר על הספר.
- פאר פרידמן על הספר.
- הבלוג של תומר ליכטש.