סיגלית בנאי, שכונת התקווה, קהיר

פורסם בתאריך 5 ביולי 2013 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

בספר שיריה הראשון מצטרפת הקולנוענית סיגלית בנאי למסורת ספרותית חזקה ומבוססת, מסורת השירה הישראלית המזרחית. פירוש הדבר הוא שבניגוד למשוררים שעיצבו את המסורת הזאת בשלביה החלוציים או המהפכניים, כמו ארז ביטון ואחרים, בנאי נהנית מהשגיהם של קודמיה ועומד לרשותה רפרטואר רחב ומגובש של נוסחאות לשון ומחשבה. גם כללי המשחק ידועים: בנאי מודרכת על ידי תשוקה גדולה להדגיש את היסודות המזרחיים בזהותה ובתרבות הישראלית בכלל, יסודות שהיא מפרשת באופן מרחיב ומכליל ומזהה עם כל מה הוא ערבי, מוסלמי, פלסטיני, יהודי-ספרדי, מזרח-תיכוני, צפון-אפריקאי וכו'. ומכיוון שבנאי היא מצטרפת מאוחרת יחסית למסורת, אבל גם מוכשרת ואנרגטית מאוד, היא מצליחה להעניק לעקרונותיה המתמשכים ניסוח צלול במיוחד: תקיף וחד, ועם זאת מאוזן ומודע לעצמו.

למתח הזהותי שבנאי מעצבת בספרה יש שתי שכבות: שכבה חיצונית שמחדדת  את הפיצול בין מזרח ומערב והופכת אותו להבחנה חודרת כל, כמעט מטאפיזית, ושכבה פנימית, הרבה יותר אישית ורב-משמעית. שתי השכבות ניכרות בעטיפת הספר, שבה דיוקנה המצולם של בנאי מופיע בשתי גרסאות: גרסה מערבית מלפנים, לבושה בחולצה חושפת צוואר, וגרסה מזרחית מאחור, בלבוש מוסלמי צנוע. ומה שהעטיפה משדרת שב ומתגלה בכל פינה בספר: הפיצול מזרח/מערב הוא נקודת מוצא לכל שיריה של בנאי, ולעיתים הוא משתלט על השיר כולו.

אלא שבין השירים, ולפעמים גם בתוכם, הפיצול מתגלה כמסגרת שבתוכה מתהווה דרמה מורכבת יותר, הנוגעת לישראליותה של בנאי. זוהי דרמה של הגירה, אך בניגוד לדרמת ההגירה שניצבת במרכז השירה הישראלית לדורותיה, האשכנזית או המזרחית, ומדגישה את ההגירה לארץ, מה שמכונה "עליה", אצל בנאי מודגשת דווקא ההגירה בכיוון הפוך, כלומר הפיתוי להגר מהארץ, לרדת מצרימה, למשל, או להפך, להרחיק עד אירופה או ארצות הברית. שתי האפשרויות מנוסחות בספר במפורש, אך בעוד הירידה מצרימה מוצגת כמעשה אמיץ הנובע מתשוקה גדולה, ההגירה מערבה מוצגת לכל היותר כאופציה נדל"נית לא מלהיבה: "האחים שלי קנו בתים/ באי/ רופה/ ובאר/ ה"ב// ואני קניתי דירה/ ביש/ ראל/ מול הים", ומה שנפתח כסיפור על פיצול משפחתי מוביל לזעקה: "אני לא רוצה לנסוע לאירופה ולארצות הברית אני לא רוצה/ לנסוע לאירופה ולארצות הברית… אני/ אני רוצה לראות את/ קזב/ לנקה…"

לרצון לרדת מצרימה, המסמל רצון להתחבר למרחב המזרח-תיכוני בכללו, מוקדשים שירים לא מעטים בספר, בעיקר שירי המחזור הפותח, שעלילותיהם ממוקמות כולן באותו מלון בקהיר, "פנסיון רומא". כל אחד מפרקי המחזור מוקדש לדמות נשית אחרת, הראשון לבעלת המלון והשאר לאורחות במלון, רובן נשים אירופאיות שמשהו בחייהן משך אותן למצרים. זה מחזור מרתק ומרשים, עשיר בפרטים ובנקודות מבט מתנגשות, שמצייר את קהיר כשער לעולם נחשק ופלאי אך גם כמבוי סתום  שהודף את רוב הנשים בחזרה למקום שממנו באו. אחד השירים מוקדש למשוררת עצמה, ומיקומו בסוף המחזור, כמין סיכום וחתימה לכל פרקיו, מבליט את מה שרק נרמז בו: שהירידה מצרימה לא היתה אלא שלב בתהליך של התנסות והתפכחות שהחזיר את המשוררת הביתה, לישראל, ולימד אותה שאת כמיהותיה הרב-תרבותיות היא לא תוכל לממש בגן העדן האבוד של קהיר אלא לכל היותר במרחביה הצנועים של העיר העברית תל אביב, איפשהו בין שכונת התקווה ממזרח ומסגד חסן בק ממערב.

sigalit

סיגלית בנאי, שכונת התקווה, קהיר, ספרי עיתון77

תגיות: , , , ,

יום שישי, 5 ביולי, 2013 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון